ברית כרותה לשפתיים

וינרוטנדר יש לקיים. הכתוב אומר (במדבר ל', ג') "לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה".

רש"י מבאר: "לא יחל דברו – לא יעשה דבריו חולין". מכאן מסיק ה"שפת אמת" כי הדיבור הוא קודש, ומי שמפר את דיברתו הופך את הקודש לחול.

הפשט הפשוט הוא כי "ככל היוצא מפיו יעשה" – האדם שנדר את הנדר. לא כך ביאר רבי לוי יצחק מברדיטשב. לדבריו, מי שאינו מחלל דיבורו ואינו עושהו חולין, הרי ש"ככל היוצא מפיו יעשה" – הקב"ה!

כלומר, אם אדם שומר על דיברתו הרי שברכתו ודיבורו מתקיימים והקב"ה "שומע בקולו".

בספר חסידים (תקמ"ב) ובספר "אורחות צדיקים" (שער האמת) נאמר "כל הדובר אמת – כל דבריו ומחשבותיו יתקיימו, שנאמר (איוב כ"ב, כ"ח) "ותגזר אומר ויקם לך". מכאן שצדיק גוזר והקב"ה מקיים.

בדיבורו של אדם יש כוח. במסכת מועד קטן (דף י"ח עמ' א') נאמר "ברית כרותה לשפתיים" ומה שאדם אומר מגשים את עצמו. אברהם אמר לנעריו "אני והנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם". על כן, הדבר הסתייע והוא חזר ביחד עם יצחק. מצד שני "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כ"א, כ"ג) ו"אל יפתח אדם פה לשטן". לבן חיפש את התרפים שרחל לקחה ויעקב אמר (בראשית ל"א, ל"ב) "עִם אשר תמצא את אלהיך – לא יחיה". דורשים חז"ל (בראשית רבה ע"ד ט') כי הייתה זו "כשגגה היוצאת מלפני השליט" ורחל מתה. בדומה לכך, משה שלח לקרוא לדתן ולאבירם והם השיבו (במדבר ט"ז, י"ב) "לא נעלה". חז"ל דרשו (במדבר רבה י"ח, י') "פיהם הכשילם וברית כרותה לשפתים, שמתו וירדו לשאול תחתית". במסכת מכות (דף י"א, עמ' א') מצינו "קללת חכם אפילו על תנאי היא באה", שהרי בספר שמואל א' (ג', י"ג-י"ח) עֵלי הכהן הפציר בשמואל לדעת מה אמר לו ה' והשביעו "כה יעשה לך א-להים". שמואל גילה לו מה ה' אמר אך קללתו של עלי נתקיימה ובניו של שמואל לא הלכו בדרכו.

דיבור בורא מציאות, בבחינת נבואה המגשימה את עצמה, אף אם האומר לא התכוון לדברים.

מדוע? לכאורה, דיבור הוא רק אמצעי תקשורת. מעשים הם שיוצרים מציאות ואילו בדיבור אין ממש. Talk is cheap וכלשון המכתם "אמר? אז אמר". איזו קדושה יש בדיבור?

התשובה טמונה בכתוב (בראשית ב', ז') "ויפח באפיו נשמת חיים" תרגם אונקלוס 'לרוח ממללא' (לרוח מדברת). הייחודיות של האדם מצויה ביכולת הדיבור שלו לבטא מחשבה, הבחנה וניתוח.

הדיבור משקף את נשמתו של האדם, שהרי משכן הנשמה הוא במוח. נשמה זו היא חלק א-לוה ממעל ו"מאן דנפח מדיליה נפח" – כלומר, כשהקב"ה נפח באדם נשמה, הוא נטע בו מעצמותו, חלק אלוקי, כביכול. על כן, כוח היצירה האנושי המצוי בדיבור, מבטא את הניצוץ האלוקי הטמון בו. אין תמה אפוא כי בכוח הדיבור לברוא מציאות, וככל שאדם רוחני יותר וקשור לאלוקיו,  כך מתחדד ומתעצם כוח הדיבור שלו להשפיע על סביבותיו.

באופן זה יש להבין את הגמרא (סנהדרין דף צ"ב עמ' א') "כל המחליף בדיבורו, כאילו עובד עבודה זרה", שהרי הדיבור משקף את החלק האלוקי שבאדם. אמירת שקר היא הכנסת צלם בהיכלו של מלך שחותמו אמת. רבינו יונה ב"שערי תשובה" (שער שלישי אות קפ"ד) כתב "התחייבנו על גדרי האמת, כי היא מיסודי הנפש". הרמב"ם כתב באיגרת לבנו: "שנא השקר והעוול ואל תתאוו למטעמיהם כי המשקר הוא כבונה על החול. דע כי האמת והצדק הם תכשיטי הנפש".

בהתאם לעקרונות יסוד אלו ברורים דברי רבי לוי יצחק, המלמד אדם להעריך את כוח הדיבור שבפיו, ולהאמין כי אם לא יחלל דברו, הרי ש"כל היוצא מפיו" – יעשה הקב"ה!