חזון של המשכיות ואהבה

כמו רבים, גם אני נקראתי למילואים ב-7 באוקטובר. אך לא לשדה הקרב הפיזי אלא לזירה אחרת – כקצין ביחידת מודיעי נפגעים. שם, מול עיניי, השתנו חייהן של משפחות ביום אחד. הדפיקה בדלת היא רק פתיחתו של כאב שאין לו סוף. ואז עולה השאלה הכמעט בלתי נתפסת: האם לשמר את זרעו של הבן שנפל?

סוגיית השימוש בזרע לאחר פטירת אדם היא מהנושאים הרגישים והמטלטלים ביותר שאדם יכול לפגוש בהם, במיוחד כשמדובר בחיילים שנשלחו מטעם מדינת ישראל כגיבורים לקרב ונהרגו על קידוש השם. זו אינה רק שאלה רפואית. זו שאלה על עתיד, על תקווה, על זיכרון שיכול להפוך לחיים חדשים. עבור משפחות רבות, האפשרות הזו הופכת לצוהר צר של אור. אולי יום אחד, מתוך הזרע שנשמר, ייוולד נכד, נכדה. חיים שימשיכו את השושלת, את השם, את הרוח. ברוב המקרים, ההורים מסכימים, כי אין להם עוד מה להפסיד – רק תקווה אחת להיאחז בה.

לאחרונה שוחחתי עם אבי הרוש, אבא של ריף הרוש ז"ל, לוחם אגוז שנפל בעזה, בתיווך ח"כ חילי טרופר. אבי נוהג להסתובב עם חולצה, ועליה מוטבע משפט של בנו בכתב ידו: "אין תחליף להמשכיות". באחת הפעמים הוא סיפר: "אם יש משהו שאני רוצה להגיד לו, זה שיהיו לו ילדים כמו שהוא רצה". הוא דיבר על תחושת הנטישה מצד המדינה, על כך שאין מסגרת חקיקתית מוסדרת שתאפשר ותתמוך בתהליך הזה. הורים שכולים נדרשים לא רק לעכל אובדן בלתי נסבל, אלא גם להיאבק על הזכות להשאיר זכר מהבן האהוב.

אבל לא הכל קודר. פסיקה תקדימית שניתנה לפני שבוע העניקה קרן אור: שרון איזנקוט, אם שכולה, ביקשה לעשות שימוש בזרעו של בנה, סמל מאור כהן איזנקוט ז"ל, לוחם גולני שנהרג בעזה, על מנת להביא נכד לעולם. בית המשפט לענייני משפחה באילת אישר את בקשתה, בהתבסס על דברי חברו של מאור שסיפר כי הביע את רצונו לכך בעודו בחיים. עיקרון חדש וחשוב עוגן בפסיקה: הרצון של החייל הוא המפתח. מה עושים כשאין אמירה ברורה מצד הנופל? איך יודעים שזה באמת היה רצונו?

אחד מחכמי קהילת יהודי אתיופיה, כהין אלאס סמאי, הדגיש כי המשכיות הזרע היא ערך מקראי יסודי. הקסים שלנו מזכירים את סיפור יהודה ותמר, את הולדת דוד המלך. שמשיח בן דוד הגיע לעולם בדרך לא שגרתית, אך מתוך חשיבות עליונה להמשכיות הדור ומציאת גואל. סיפור רות המואבייה נושא ערכים של חמלה, גבורה וגאולה. הקס הביע פליאה על כך שההלכה הרבנית מתירה לעיתים שימוש בזרע מגוי עבור נשים רווקות, אך מהססת להשתמש בזרע יהודי של חייל שנפל. עכשיו אפשר להיעזר בעיקרון עמוק הקיים במשפט העברי: "זכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו". זה  כלל המאפשר לבצע פעולה משפטית עבור אדם אחר, גם ללא ידיעתו וגם כשאינו נוכח, כל עוד אנו בטוחים שהדבר ייטיב עימו.

המסר ברור: הבאת צאצאים היא זכות יסוד בקיום האנושי. ומה יכול להיות ראוי יותר מאשר ילד שימשיך את דרכו של לוחם שנפל על קידוש העם והארץ? זה מסביר כיצד נולד המיזם: שידוך סמלי בין נשים רווקות המבקשות להגשים את חלום האימהות, לבין הורים שכולים המבקשים להנציח את בנם בדרך של המשכיות. נשים רווקות, במיוחד נשים רווקות בגיל מבוגר שעדיין לא מצאו אהבה או שותף לחיים, אך עדיין שואפות להקים משפחה, הביעו את הרצון להיות שותפות ליוזמה זו. הן רואות בכך מעשה של שליחות, של נתינה, של תיקון.

לצד ההסכמה, הן חלקו גם את חששותיהן, למשל: האם הילד יהפוך למצבת זיכרון לאב שלא הכיר? כיצד יתנהלו הקשרים בין האם לבין ההורים השכולים, שעתה יהיו גם סבא וסבתא? שאלות אלו מלוות גם את השיח ההלכתי. אמנם רבנים מעלים הסתייגויות, אך לא נראית מניעה עקרונית פרט לשאלה המורכבת של רצון החייל המנוח.

כמי שמושפע מתיאולוגיית יהדות אתיופיה, אני מאמין שכאשר פועלים לשם שמיים, הדרך תתברך. בסופו של דבר, כל קשר זוגי, גם הקונבנציונלי ביותר, טומן בחובו לא מעט חששות. ובכל זאת, איננו נמנעים מלהתחתן, להביא ילדים ולבנות חיים למרות הספקות, לאור התקווה.

בפרשת 'מסעי', מתואר סיפור של עם, שלמרות השכול ממשיך לנוע, ולבנות עתיד. כמו אז גם היום, בתוך כאב השכול, אנחנו מחפשים את הנקודה שממנה אפשר להיוולד מחדש. המשכיות איננה התכחשות לשבר, אלא עדות לחיים חזקים ממנו. המיזם מבטא את האמונה שנצח ישראל אינו רק מושג אלא ילד שיגדל באהבה, יישא את רוח הנופל ויהפוך את האובדן להמשכיות. לפרטים על המיזם, אפשר ליצור קשר עימי.