הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)השעה ששוחררה ירושלים ושבה לידינו הייתה שעת התרוממות נפש גדולה. ירושלים של זהב הפך להיות ההמנון הבלתי רשמי של מדינת ישראל; העם כולו עמד נרגש ומיהר לבוא בשערי העיר ובמבואות הר הבית; המגע עם הכותל המערבי עורר מחדש אצל רבים מהאומה הישראלית את הקשר שלהם לארץ הקודש, והוריד מעט מהציניות הצברית שדבקה בנו; ההתבוללות האוכלת בנו בכל פה הואטה בתפוצות, והגאווה הפנימית על הניצחון במלחמה ועל הקשר המתחדש עם הארץ חיזקה מאוד את הזהות היהודית; תחושה עמוקה של מהלך גאולה ההולך ומופיע לנגד עינינו, ושמחה על זכותנו הגדולה להיות חלק ממנו ועוד ועוד. הייתה זו אחת התקופות הנהדרות בתולדות מדינת ישראל.
כל זה התערער. יום ירושלים הפך להיות "יום העצמאות של הדתיים", כשרק שלוש קבוצות מציינות אותו – הציונות הדתית, ותיקי חטיבת הצנחנים ועיריית ירושלים; גם בקהילות הציונות הדתית עצמה יש פיחות הולך וגובר של יום זה, ובחלק מהקהילות כלל אין תפילה מיוחדת ואירועים מיוחדים; ריקוד דגלים שהפך למוסד הוא אירוע המיועד כמעט רק לבני הנוער, ולא הפך להיות מצעד מקיף ומשמעותי לכבודה של העיר; מדינת ישראל אינה מודעת לקיומו של יום זה, ואלמלא התייחסות תקשורתית מועטה הוא היה חולף והולך כלא היה, ובעיקר – התרוממות הנפש בהתקשרות לירושלים פינתה את מקומה לניכור מסוים ולדיבורים על מדינת תל אביב ומדינת ירושלים.
מציאות זו אינה גזירה משמיים, ואנו עצמנו יכולים לתקן הרבה מאוד בה. בראש ובראשונה בשיבה אל ציון זה, דווקא במרכזי הערים, ודווקא בקהילות המצויות במקום בו חיים בצוותא כל גווני האומה הישראלית. לא ייתכן מצב בו יש קהילה ציונית-דתית שאינה מציינת יום זה באופן מיוחד – בתפילה חגיגית, באירוע קהילתי הקשור לירושלים ולשאר המקומות אליהם זכינו לשוב, בטיול או בשירה. למעלה מכך, כל קהילה המסוגלת לכך צריכה לצאת לרחובה של עיר, לקיים אירוע חגיגי במרכז, למשוך את בני הנוער ואת המבוגרים כאחד, להתפצל לבתי הספר השונים ולדבר על ירושלים, וכל אותם דברים היוצרים תנועה רוחנית ומעשית כאחד. לא טוב הדבר כי חגיגות ירושלים מתנקזות לעיר הקודש בלבד. חובה היא לקיים את מהותה של העיר, "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו – עיר שעושה את כולם חברים" ולשבור את המחיצות בקשר אל ירושלים. בכל מקום בו תנועות הנוער תקבלנה על עצמן להתסיס את הציבוריות של עירם ולהביא את בשורת ירושלים לארץ ישראל כולה, הן תמלאנה תפקיד חיוני בהשבת עטרה ליושנה, ובחיזוק המוקד המגבש את כולנו לעם אחד.
חובה גדולה מוטלת גם על פרנסי העיר ירושלים. הם צריכים לשמור על ייחודה של העיר כמגבשת את האומה כולה, ולא להניח להפוך את ירושלים לעיר סקטוריאלית, אליה מתקשרת חבורה אחת בלבד מתוך הפסיפס האנושי של עם ישראל. חיזוק מוסדות השלטון וקיומן בירושלים, בניית עיר שהיא קודש מחד גיסא ומאפשרת חיים תרבותיים לכולם מאידך גיסא היא צו השעה; ביצורה של ירושלים גם במישורים הכלכליים והתעסוקתיים מהווה בניית נדבך נוסף בכוננותה של ירושלים; בניית תוכניות סיור מיוחדות לתלמידי בתי הספר כדי שלא יתמיד עוד המצב המחפיר בו אחוז כה גדול כלל לא בא בשעריה; עידוד הקבוצות המיוחדות הגואלות את בתי העיר ומשיבות לרשות עם ישראל חלקים הולכים וגדלים מעיר הקודש – באלה הדרכים ובדומות להן מציבים את ירושלים כ"תלפיות", אליו פונים כולם.
חיזוק הקשר אל העיר הוא מפתח לחיזוקה של זהותנו היהודית, חיזוק ההתיישבות בכל ארץ ישראל, חיזוק הציפייה לפדיית ציון במשפט ושביה בצדקה, חיזוק אחדות האומה, חיזוק הכיסופים לעלייה לבית ד' וחיזוק כל הכוחות הכלל-ישראלים. ביום ירושלים נחדש את הברית עם עיר זאת, ונשוב לשבועה "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני", בהתחייבות אישית לא רק לא לשכוח, כי אם לפעול כדי להתקשר בה עוד ועוד.
(במדבר תשס"ה)
