דבורה ווגנר, ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג""שלום, התארחתי בשבת אצל ההורים וראיתי את הטור שלך, ואני רוצה להגיב מנקודת מבט שלי כבוגרת אולפנה שכבר לא דתייה. אם יש משהו שהאיץ את התהליך שעברתי בדרך שלי החוצה מהדת, זה העיסוק האובססיבי בצניעות. לדעתי, זה אחד מהנושאים שהכי העיקו עלי בתקופה שלי באולפנה. כל הזמן דיברו אתנו על כמה שהגוף שלנו מגרה גברים, שאנחנו לא מבינות מה זה עושה להם. אני חוויתי את זה כסוג של הטרדה מינית. אני לא טוענת שבגלל זה חזרתי בשאלה, אבל ברור לי שהשיח הזה כן הגביר את הבחירה שלי לעזוב הכל. בברכה, רותי"
הדברים שכתבה לי רותי גרמו לי להידרש שוב לסוגיה של מה זה אומר להיות צנועה, ולתהות מדוע שיח הצניעות מרכזי כל כך בחייהן של נערות ונשים דתיות. האם "להיות יפה" קשור לצניעות? הלחץ "להיות יפה" (בעיני גברים?) אבל לא יפה מדי כדי שלא יחטאו, הוא עוד אחד מהפרדוקסים המבלבלים בחייה של אישה. מסרים סותרים לפיהם את צריכה להיות אחראית על האופן שבו קיומך ישפיע על הזולת – במקרה הזה להיות מודעת לאופן שבו את נראית בעיני גברים בכל רגע נתון.
כשאני הייתי בגיל ההוא, ללכת לאולפנה לא היה המובן מאליו עבור בנות המגזר. עדיין לא הייתה המילה 'מגזר'. 1982-3, פינוי ימית, מלחמת של"ג, שנה ראשונה שלי בתיכון, ואני בכלל הייתי עולה חדשה, עדיין נאבקתי עם העברית, עדיין ניסיתי להבין את הקודים בארץ החדשה. ילדה מהכיתה שלי אמרה לי למה שלא תבואי איתי לאולפנה החדשה שנפתחה (צבי'ה ירושלים), יש פנימייה, יהיה כיף. אז הלכתי אתה, נבחנתי, אמרו לנו שחייבים שרוולים וחצאיות המכסות את הברכיים. התקבלתי וזהו.
בינתיים שלוש בנותיי בגרו, נישאו, בחרו כל אחת את דרכה. בניגוד אליי, הן לא נכנעו לאינרציה. קוד הלבוש הדוסי שבו אני מתעטפת הוא לא הקוד שלהן. יכול להיות שמחשבות ותהיות, גם אם לא הגיתי אותן בפה, חלחלו אליהן לתת מודע, הן הבינו את חרב הפיפיות, את האיפה ואיפה של דרישות הצניעות באופן שבו מלמדים אותן באולפנה ושהפריעו גם לי אבל לא העזתי לומר. לו חזרתי לאז עם התובנות של היום, הייתי אומרת, הייתי מסבירה, פותחת אתן דיון מעמיק ומכבד.
המייל ששלחה לי רותי היטיב לנסח לי את התחושות הקשות שמן הסתם משותף לבנות ולנשים רבות. תודה לך רותי, בהחלט הארת את עיניי.
