יעקב ספוקויניביום ראשון יחול צום תשעה באב. צום זה איננו סתם עוד יום צום בלוח העברי. במסכת תענית נכתב: "בְּתִשְׁעָה בְּאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה, וּבַשְּׁנִיָיּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר" [ד, ו]. מדוע נבחר דווקא יום זה להיות יום אסון וחורבן לאומי?
שאלה זו מופיעה בהמשך בדף כט, והתשובה לקוחה מפרשת המרגלים, שם אמר הקב"ה לעם ישראל: "אתם [=המרגלים והתומכים בהם] בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות." מסבירה הגמרא: "מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב". על כך שואלים רבים: וכי הקב"ה נקמן הוא? ועוד, אבות אכלו בוסר ושיני רשעים תקהינה?
המהר"ל עונה כי המרגלים יצרו את החשיבה שעם ישראל יכול לחיות גם בלי ארץ ישראל. אילולא החטא הזה, אומר המהר"ל, היה נשמר היחס האלוקי של בחירת ישראל גם ביחס לארץ ישראל ולא היו גולים ממנה לעולם. בעל 'התודעה' מוסיף כי היום הזה נקבע לאסונות גם בדורות האחרונים על מנת שיהיו הבנים מתקנים בבכיים את אשר קלקלו האבות הראשונים. מובן שאין אנו יכולים לחשב חשבונו של מקום, אבל אפשר להבין שהמרידה של המרגלים היא זרע הפורענות שמטיל את צילו הכבד עד לימינו.
מאז נכתבו הדברים במשנה, אירעו לעם ישראל עוד כמה אסונות לאומיים, אחד מהם: גירוש ספרד. בשנת ה'רנ"ב [1492] נקבע יום תשעה באב כיום האחרון שבו יוכל יהודי לשהות על אדמת ספרד. יותר ממאה אלף יהודים נאלצו לנדוד ממקום 'תור הזהב' של היהדות המפוארת הזו אל הלא נודע.
450 שנה אחר כך, בשנת ה'תש"ב [1942] החל הגירוש הגדול מגטו ורשה. רוב יהודי הגטו כ-250,000, נשלחו אל מותם במחנה ההשמדה טרבלינקה. הגירוש נמשך עד לראש השנה תש"ג. בעשרת ימי תשובה, באחד מכינוסי המחתרת היהודית, אמר אחד החברים: "איחרנו. העם נספה. כשהיו בוורשה מאות אלפים, לא עלה בידינו לארגן כוח לחימה יהודי – כלום יעלה בידינו הדבר עתה, כשנותרו רק עשרות אלפים? לא זכינו באמונם של ההמונים. נשק אין לנו, וקרוב לוודאי שלא יהיה לנו עוד. אין כוח להתחיל מחדש. העם נכחד, הכבוד נרמס. הקבוצה הקטנה הזאת, עדיין בכוחה להחזירו. הבה נצא למן יום המחרת לרחובות, נשרוף את הגטו ונתנפל על הגרמנים. אנחנו נשמד. דין הוא שנשמד, אך הכבוד יינצל. ימים יבואו ויזכירו: קם לו נוער לעם זה חסר הישע, והוא הציל את הכבוד ככל שהיה על ידו".
כך סיפר יצחק 'אנטק' צוקרמן, שהציע לשמור את הנשק במחבואים בטוחים ובינתיים לאסוף עוד נשק, להתארגן ורק אח"כ לפתוח במרד. הצעתו אכן התקבלה, והמרד פרץ כחצי שנה מאוחר יותר בערב פסח תש"ג.
לאחר הקמת המדינה נקבע יום כ"ז בניסן, יום בו נפל בונקר הפיקוד של המורדים בגטו ורשה, כיום הזיכרון לשואה. לעומת זאת, לאחר עלותו לשלטון, בחודש אב תשל"ו, הציע ראש הממשלה מנחם בגין, להחליף את יום הזיכרון לשואה ולגבורה מכ"ז בניסן לתשעה באב. את מרד הגטאות הקשור לכ"ז ניסן הציע בגין לציין ולכלול באירועי יום העצמאות. בגין שאף לקשר בין האסונות הלאומיים האחרים שאירעו לעם ישראל ובין השואה הנוראה. למרבה הצער, הצעתו עוררה סערה ציבורית והוא נסוג מכוונתו זו. בגין אמנם נסוג מביצוע השינוי, אבל הרעיון עצמו הוא רעיון נכון.
אל מול אויבינו שקמו לכלותנו גם בדור הזה, מן הראוי שנשמר היטב את הזיכרון הלאומי. תשעה באב הינו סמל לחורבן ולאסונות שפקדו את עמנו. כי עם אשר זוכר את עברו, מובטח לו שעתידו יהיה טוב יותר, בע"ה.
[דברים אלה מוקדשים לזכרו של חמי, שורד השואה, ר' שלמה זלמן זיכרמן ז"ל, במלאת 29 שנים לפטירתו]
Yaakovspok1@gmail.com.
