"אהליאב", הוא אומר, נשען על המשקוף. "שמעת מה אומרים?". אהליאב לא מרים מייד את הראש, הידיים שלו בתוך שק קמח והוא ממשיך ללוש. "מה עכשיו, אחיסמך?". "אומרים שמחר בלילה זה מגיע, שהמכה הזאת, זה כבר משהו אחר.”
אהליאב מנגב ידיים, מסתכל עליו בעיניים עייפות ואומר, “כל מכה אומרים שהיא אחרת, ובינתיים זה רק נהיה יותר גרוע, אתה כבר לא יודע איפה זה עוצר.” אחיסמך מתקרב קצת, מנמיך קול ואומר: “זה מה שמפחיד, שזה לא נעצר אצלם.”
שתיקה נופלת ביניהם, כבדה, ואחיסמך ממשיך: “משה אמר לסמן את הבתים, דם על המשקוף ועל המזוזות, זה המרחב המוגן שלנו, זה המרחב שיגן עלינו מפני המשחית.” "ואתה רגוע עם זה?” אהליאב שואל.
מבפנים נשמעים קולות של ילדים שכבר לא מוצאים לעצמם מקום, חום עולה מהקירות, וריח של זיעה עומד באוויר. אחיסמך שותק רגע, מביט פנימה ואז חוזר אליו ואומר, “רגוע זאת לא המילה, זה מה שיש", ואהליאב מהנהן בשקט.
בלילה הייד נשלחת, טובלת ומסמנת, קו על המשקוף ועוד אחד על המזוזה. הם נכנסים פנימה וסוגרים. הבית נהיה פתאום קטן יותר, הילדים מטפסים על הקירות, מתווכחים על מקום לשבת ושואלים שאלות בלי הפסקה. האישה עוברת בין החדרים ומחליפה שמלה, עוד אחת ששאלה משכנתה, כאילו מחר כבר הולכים וצריך להיות מוכנים.
על השולחן נערמות לאפות חמות, קמח ומים וידיים שעובדות מהר, מישהו סופר בקול כמה כבר הכינו והזמן נמתח, הרחש מבחוץ גורם לעצור לרגע. מישהו לוחש “שמעת?” ושואל אם זאת נפילה או יירוט, ומישהו אחר עונה “זו הרוח.”
אחיסמך יושב קרוב לדלת ואהליאב לידו, מדי פעם הם מחליפים מבט בלי מילים. השעות עוברות לאט, ואז עמוק בלילה משהו קורה. גל שקט של קולות מבחוץ, תנועה, משהו עובר ברחוב, עובר ליד הדלת ועובר הלאה. אף אחד לא קם ואף אחד לא פותח, ורק מחזיקים עוד רגע, ועוד אחד, עד שהשקט חוזר.
בבוקר אור דק נכנס דרך החריצים, הדלת נפתחת בזהירות. צרחות, אמבולנסים ומבטים כבדים בכל מקום שאין סימן על המשקוף. אהליאב עומד ליד אחיסמך, אין שמחה, רק הבנה מחלחלת שזה מתחיל. מישהו בקצה הרחוב מתחיל לזוז, לאסוף, לקרוא לאחרים.
אחיסמך מביט באהליאב ואומר, "יאללה", כמעט בצעקה, "זה קורה. הגיע זמן גאולה.”
