דבורה ווגנר, ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג""הוא מגיע בשתיים בצהריים, סעודת שבת כבר הסתיימה, ואני שומעת את החריקה של הרכב נכנס לחניה, אפילו שזאת שכונה דתית. הלב שלי מתכווץ, לא בגלל שהוא בא, אלא בגלל איך שהוא בא.
אני יודעת, אני אמורה לשמוח. להגיד תודה שהוא בכלל בא. רבים לא זוכים לזה. אני אומרת את זה לעצמי שוב ושוב, במיוחד כשהוא נכנס עם החיוך הגדול, מביא עוגה שאפה בעצמו, מצטרף אלינו כאילו הכל רגיל. אבל זה לא רגיל. כי החיבור הזה בין אהבה לילד לאמונה שלי לא תמיד פשוט. לפעמים הוא אפילו כואב".
זהו קטע מתוך מייל ששלחה לי שולמית.
גם בשכונה שלנו הסצנה הזאת מתרחשת כמעט מדי שבת. מכונית מפלחת את קדושת השבת, חוצה את קו השלט שכבר דהה והחליד ועליו כתוב "כאן שכונה שומרת שבת". מי שפוסעים על הכביש נאלצים לחזור למדרכות, שולחים מבטים לעיתים מבולבלים, דואגים או אפילו כועסים על הרכב הפולש, משתדלים לא לזהות מי הנהג או הנהגת.
אני לא יודעת אם יש עדיין צקצקנים מתחסדים ששופטים את הדתל"שים למיניהם ואת הוריהים, הרי יש כאלה בכמעט כל בית. אבל איך מגשרים על הפער שבין אווירת הקדושה לרצון לקבל את כולם באהבה?יותר משהיא הלכתית, השאלה היא רגשית ומשפחתית.
בזהירות אני מעיזה להציע (לא רק לשולמית) לראות את התופעה כהפגנת שייכות. בן שבוחר להגיע לבית הוריו בשבת "כפי שהוא" מביע את החיבור העמוק שיש לו לבית הזה, הוא מרגיש נוח, הוא לא מעמיד פנים. הוא עדיין בן משפחה גם אם בחר אחרת.
כרגיל, אשמח מאוד לדעתכם, לתובנות ולרעיונות לטורים הבאים.
