אמנות ומודל הפסיפס

התפקיד העיקרי של אמנות הוא לעבד רעיונות באופן המשקף ומייצג אספקטים שונים של החיים, להעניק פרשנות לרגשות ולמצבים, לעורר הזדהות ובכך להגדיר את מי שאנחנו. חשבו לדוגמה על האופן שבו סרטים, ספרים, מחזות, שירים או ציורים משפיעים על המרחב התודעתי שלנו, על השיח, על הרעיונות ואפילו הדעות שלנו.

לאחרונה יצא לי להכיר די מקרוב את מארגנות הפסטיבל השנתי מבית היוצר של גלריית המקלט בירושלים (גילוי נאות: ערכתי את שני הגיליונות האחרונים של כתב העת קול.שירה, היוצא לאור בחסות גלריית המקלט). פסטיבל פרינג' המעלה על הבמה סוגיות הנוגעות לציבור שעל הסקלה הדתית במדינת ישראל. ממחול ועד שירה ועד הצגות ומופעי פנטומימה.

נדמה לי שאי אפשר להגזים בחשיבות העיבוד האמנותי של סיטואציות ייחודיות למגזר ולתתי המגזר (נגיד בעלי תשובה, נגיד מי שחיים בכמה עולמות במקביל, נגיד דתל"שים, חרדים או דתיים לאומיים). הייצוג הזה מנסח נורמות חדשות, מעניק מסגור למצבים ייחודיים המעלים לתודעה את השפה הדתית והופכים אותה לנגישה גם עבור קהלים "חיצוניים".

מבחינתי, המטרה היא לייצר אמנות שתהיה מופנית גם כלפי חוץ. ככל שתהיה יצירה מגוונת יותר, ככל שהאמנות תנבע ממקורות שונים, החברה שלנו תתעשר. נכון שיש פריחה למוזיקה היהודית, מספיק להיזכר ב"צמאה" שבכל שנה נסחפים אליו יותר אנשים. נכון שיותר יוצרים דתיים משתלבים בתעשייה, אפילו בקולנוע ופה ושם גם בטלוויזיה.

מצד שני זוהי אמנות, שמטבע היותה "מגזרית" נאלצת להתהלך ליד ואפילו בשולי המיינסטרים החילוני המוביל. כמובן שאפשר לכלול באמירה הזאת גם סדרה (יפהפייה בעיניי) כמו "נוטוק", המציבה בחזית תופעה מתוך העדה הדרוזית. אני מאמינה שאמנות טובה היא בבחינת צורך קיומי, ולכן חייבת לייצג את כולם.

אני רוצה להיות מיוצגת, שגם העולם שלי יבוא לידי ביטוי, שהשפה שלי כאישה דתית תהיה מובנת לא פחות מכפי שהשפה החילונית מובנת לי. לכן, אני מרשה לעצמי להעלות את הסוגיה במסגרת הטור: ככל שנצרוך יותר – יהיה יותר. פסטיבל כדוגמת "צבעים של שירה" שיעלה בסוף השנה האזרחית, פותח צוהר לנושאים ולמצבים הנוגעים לעולמם של רבים מאיתנו, אך לרוב אינם זוכים לייצוג ולו משום המיקום השולי שלהם בתוך העשייה האמנותית.

הלוואי שדגם הפסיפס, דגם המורכב מצבעיהם של כל המגזרים, יהיה הנורמלי החדש. לפחות מבחינה מספרית, יש הצדקה.