ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)רבותינו אומרים (דברים רבה יא, י) כי משה רבינו התפלל תקט"ו (515) תפילות כמניין "ואתחנן" לפני הקב"ה כדי שיכניסו לארץ ישראל המערבית. מילת המפתח במשפט הפותח של הפרשה היא דווקא המילה ה'בנאלית'- "לאמור". "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר." מילה זו מורה תמיד על העברת דברי הנבואה להם זוכה משה רבנו אל הנמענים, בדרך כלל לבני ישראל. מה יש כאן לאמור? הלא לכאורה מדובר על דו-שיח שהתנהל בין משה לקב"ה, ומה שייכות יש כאן לעם ישראל? ושאלה נגזרת הינה שאלת ה'מה', מה יש לאמר? ובכן, חידה לפנינו- מה לאמר ולמי לאמור?
חז"ל ענו במפורש על שאלה אחת מן השניים, על התוכן, על שאלת ה'מה'. התוכן אותו אמור משה להעביר לנמענים הינו המילה ואתחנן. מה מתוך זה יש להעביר לנמענים? כאן נזקקים חכמינו למידת הדרש לאגדה – הגימטריה. ואתחנן בגימטריה עולה למספר 515. באשר לשאלת ה'למי', ניתן להשיב מתוך ההיקרויות של המילה במקרא. אנו למדים ממרבית המקומות במקרא כי הנמען הוא עם ישראל. למעשה זהו הנוסח הקבוע לתחילתה של כל נבואה אותה קיבל משה מן הא-ל שתבניתה הינה: "וידבר ה' אל משה לאמור."
עתה, לאחר ברור השאלות 'למי' ו'מה' יש לעסוק במסר. מה אנו, פשוטי העם אמורים ללמוד מחווייתו של משה רבנו? בפרפראזה, משה רבנו אומר לנו כך: על אף שהתפללתי 515 תפילות ובקשתי 'לא נענתה', לא רפו ידיי. הייתי יכול להמשיך ולהתפלל עוד ועוד לולא הקב"ה גזר עלי שאפסיק – "רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה". לכם, בני ישראל, אין מגבלה זו, ועל כן אתם מצווים להתפלל עוד ועוד. "קווה אל ה', חזק ויאמץ ליבך וקווה אל ה'" (תהילים כז, יד). גם אם לא 'התקבלה' תפילתך, חזור וקווה (רש"י, על אתר). מדוע? כי לכל תפילה יש ערך. כל תפילה שאדם מתפלל עושה רושם בשמים. היא נשמרת בגנזי מרומים לעת מצוא, ולעולם אין התפילה חוזרת ריקם (ברכות לב ע"ב).
משה התפלל 515 תפילות על אותו עניין עצמו ולולא גזרת הא-ל שיפסיק בכך, הוא היה ממשיך. לכאורה, המסר הוא הפוך ממה שכתבתי לעיל, שהרי על אף שהתפלל 515 תפילות בסופו של דבר הוא לא נענה מחמת הגזרה. מי לידינו יתקע שאצלנו זה יהיה אחרת? נראה כי על שאלה זו בדיוק מבקשים חכמינו להשיב בפרשנותם המיוחדת והחורגת מן הפשט לפסוק הראשון הפותח את פרשתנו.
מה שנתפס בעיני המתפלל כתשובה שלילית לבקשתו הוא אילוזיה. 'התשובה השלילית' היא ביסודה תשובה חיובית ובראייה אמונית היא לטובת המתפלל. יותר מכך, האדם יכול להתעלות למדרגה חדשה של אהבת ה' בשל ה'תשובה השלילית', כאשר ימשיך לאהוב את ה' יתברך למרות שנדחה לכאורה.
הקב"ה שידע בוודאי כי לא יענה לבקשתו של משה, אפשר לו להתפלל עוד ועוד עד לגבול האחרון, עד למקום שבו התפילה נפגשת עם הגזרה. הקב"ה לא ביטל למשה את הזכות להתפלל עד לגבול זה, על אף התוצאה הידועה מראש, שהרי לתפילות אלו יש ערך רב מעבר לבקשה הספציפית.
volodymyr-hryshchenko
הרב קוק זצ"ל (עין אי"ה, פסקה מח), מרחיב את הדיבור על עניין זה ומאיר את סוגייתנו באור נגוהות. ראשית הוא קובע, כי "הקב"ה שם חוק בעולמו שעל ידי תפילת האדם יעשה לו צרכיו", ודוק- חוק. זו הדרך שבה בחר הא-ל להיענות לצרכינו, והיא נקבעה על ידי חוק אלוקי.
מדוע? גם על כך משיב הרב זצ"ל, בהאי לישנא- "שיוציא האדם שלמותו מן הכוח אל הפועל, בהיותו מסדר רעיונו לספר בגדולתו ולהרגיל דעותיו וכל כוחות נפשו לחזות בנועם ה'..". בתפילה אין ניסיון חלילה לשנות את רצון ה' (='פרדוקס התפילה'), אלא ניסיון אנושי לחבור אל התדר האלוקי. בדרך זו מוציא האדם את שלמותו מן הכוח אל הפועל.
והרבה הרבה יותר מכך, החלק של הבקשה בתפילה הוא החלק השני, הטריגר, המניע, הפחות חשוב. יש חלקים גדולים ממנו בסדר הופעתם וחשיבותם. וכך הוא כותב:
התפילה נתפסת על ידינו, בטעות, כאמצעי לבקש בקשות מאת ה' יתברך, ולא היא. התייחסות אל תוצאות התפילה בדרך חשבונאית, 'נעניתי או לא', 'קיבלתי את מבוקשי או לא', מחטיאה את מטרות התפילה הנעלות יותר. התייחסות אל התפילה, יהיו תוצאותיה אשר יהיו, כאל ההזדמנות, מתנת א-ל, המכשירה אותנו להתענג על ה', ולהודיע גדולתו בעולם, צובעת את מושג התפילה באור שונה לחלוטין. רעיון זה, מובע במילה המיותרת לכאורה- "לאמר". הרב זצ"ל, מילא בתוכן את המילה "לאמר".
