הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)האם עם רוצה להיגאל? במבט ראשון התשובה היא ודאי שכן. אף לא אחד אוהב להיות במצוקה, ושאיפת החירות מהווה לכאורה יסוד מהותי בעולמו של כל אדם. לא זו בלבד, אלא שבאופן מיוחד גם מלכי אומות העולם הכירו בשאיפה המיוחדת של עם ישראל להיות בן חורין. בכתב השטנה שכתבו צרי יהודה ובנימין למלך הפרסי על שבי ציון בשלבי בניין הבית השני, הם ציינו כי עם ישראל הוא עם מורד מיסודו, וירושלים חרבה בשל העובדה שהיא לא הסכימה להיכנס בעולו של אף שלטון. לפיכך, כדאי למלוכה הפרסית לבטל את הצהרת כורש ואת הרשות שניתנה להם.
ואף על פי כן, המעיין בהפטרות הנחמה שאנו מתחילים ב"ה לקרוא בשבת זו, ימצא כי הנביא צריך להתמודד עם חוסר הרצון להיגאל. כבר בתחילת ההפטרה אנו קוראים על מצב רוחו של העם: "כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה: יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ, אָכֵן חָצִיר הָעָם". ככל שנתקדם בפרקי הנחמה שבספר ישעיהו, נראה כי הנביא נאלץ להתמודד עם טיעונים רבים נגד אפשרות הגאולה: "לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל 'נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה' וּמֵאֱ-לֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר'"; "אַל תִּירָא כִּי עִמְּךָ אָנִי, אַל תִּשְׁתָּע כִּי אֲנִי אֱ-לֹהֶיךָ, אִמַּצְתִּיךָ אַף עֲזַרְתִּיךָ אַף תְּמַכְתִּיךָ בִּימִין צִדְקִי" (מעצם העובדה שצריך לומר "אל תירא" – אנו למדים שהיראה הייתה קיימת); ובהמשך – "כֹּה אָמַר ה': אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ? אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי אֲשֶׁר מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ?…"; ועוד ועוד.
מדובר בסיבות רבות: מחד גיסא, חוסר אמונה ברצון ה' לגאול את עמו, ביכולתו של הקב"ה מול האלילים הרבים, בתחושה כי הקב"ה נטש את עמו, ומעניינים רבים הקשורים בכך; מאידך גיסא, יש לזכור כי במשך שנות הגלות התרגל עם ישראל גם לצדדים המיטיבים של הגלות, כגון שהאחריות לעניינים הכלליים של המדינה אינה מוטלת עליו, ושבאופן אישי החיים היו לעיתים נסבלים. רבי יהודה הלוי תיאר זאת כך: "…אבל רק מקצתם נענו (לקריאת הגאולה), ורובם והחשובים שבהם נשארו בבבל, מסכימים לגלות ולשעבוד, ובלבד שלא ייפרדו ממשכנותם ומעסקיהם" (מאמר שני כד).
באופן פרדוקסלי, הגלות הופכת להיות נעימה ונוחה. אנו מכירים את הדברים כבר מהתורה, כאשר עם ישראל מתלונן במדבר ומתאר את הצדדים החיוביים שהיו בגלות מצרים: "…זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים: וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ".
גאולה – מחייבת. היא מחייבת נטילת אחריות על המציאות, ואין היא מאפשרת להישען על שלטון זר שינהל את העניינים; היא מחייבת הכרעה בין כוחות שונים בתוך האומה, ובין אתגרים שמחוצה לה, קביעת סדרי עדיפויות והבנה עמוקה כי לא את הכל ניתן ליישם; היא מפגישה בין חזון אוטופי למציאות ריאלית, וחושפת את העובדה שלא הכל מסתדר כפי שחלמנו ולא הכל מתגשם בדרך בה ציפינו; היא מחייבת את היחיד לתרום את חלקו למען הכלל – בין כאשר מדובר במיסים כלכליים, בין כשמדובר בגיוס צבאי, בין כשמדובר באחריות כללית לצרכים של אחרים; היא מהווה חיים של אחריות ושל נשיאה משותפת במשימות הגדולות.
כדי להסיר ספק, גם בימי בית שני לא התקרבנו לגאולה במובן המלא של ימות המשיח. הנבואה נאלצה להתמודד עם תחושות של בוז ליום קטנות, ועם הרגשות של "הלוא כמוהו כאין בעיניכם". לא הגענו בימים הקדומים האלה למה שאנו נמצאים בו כעת – במדינת ישראל. גם כאשר מדובר בגאולה במובן המצומצם ביותר של המילה – חובה להטמיע את המחויבות שהיא יוצרת, ובד בבד את הזכות הגדולה לחיות בתקופה הזו.
