הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)20 שנה להתנתקות. 20 שנה לפצע הפתוח של הציונות הדתית, ושלי באופן פרטי.
אני הייתי שם, בחור צעיר בן 22, שיעור ד' בישיבה. זמן קיץ היה זמן גועש ורועש. לצד לימוד התורה (אני אישית גם התכוננתי למבחני הרבנות על הלכות שבת), היינו טרודים מאוד בנעשה בארץ. תוכנית ההתנתקות קרמה עור וגידים, ומה שלא האמנו שיקרה נראה כהולך לקרות. גוש קטיף נחסם לכניסת אזרחים שאינם תושבי המקום. צה"ל החל להכין את פינוי היישובים.
יום אחד עברה הודעה בין תלמידי הישיבה הבוגרים – מתארגנת קבוצה שתסתנן לתוך הגוש. תפקידנו יהיה לחזק את תושבי המקום, להמשיך בשעות היום ללמוד תורה, ובין לבין לנסות להשתלט על בני הנוער שהציפו את היישובים והסתובבו רוב היום חסרי מעש. אני נעניתי בשמחה. יחד עם החברותא שלי הצטרפנו לקבוצה. לא אספר כאן כיצד הסתננו. רק אציין שזו הייתה חוויה של סרט הוליוודי. היינו כמו איזו סיירת מובחרת שעושה פעולות מעבר לגבול.
הרגע הזה של ההסתננות היה הרגע הראשון שבו חוויתי את הפצע. אם עד אז אני והמדינה היינו תמיד באותו צד, כאן חוויתי בפעם הראשונה שאנו עומדים זה מול זו. אני, אזרח ישראלי, צריך להסתנן לתוך יישובים במדינה שלי. חיילי צה"ל, שכמה חודשים לפני כן הייתי חלק מהם, הם אלה שעכשיו פועלים נגדי. המחסומים ברצועת עזה, שעד אז אני החזקתי בשירותי הצבאי, היו הדבר שביקש לחסום אותי.
שהינו בנווה דקלים. מקום יפהפה. ירוק ופורח. אנשים נהדרים, שמחים, מאמינים. ממש גן עדן. ראיתי את המקום וחשתי את התגשמות דברי הגמרא (סנהדרין צח, ע"א) שאמרה שאין קץ מגולה יותר מזה, שנאמר "ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא". תושבי המקום הצליחו להפריח מדבר שממה. אף אומה ואף שבט לא הצליחו לעשות את מה שהמתיישבים עשו שם. הייתה תחושה שהארץ נענית בחיוב ובשמחה לתושבים ומוכיחה שזה מקומנו הטבעי.
רבנים מכל הארץ ביקרו תדיר ביישוב. כנסים נערכו מדי כמה ימים. כולם רצו לחזק, לעיתים יותר מדי. במו אוזניי שמעתי לא פעם ולא פעמיים רבנים בכירים מאוד אומרים "היה לא תהיה". ההתנתקות לא תקרה. לא ייתכן שא-לוהים ירשה לדבר כזה לקרות. ואנשים – ובכללם אני – האמנו להם. לא אשכח כיצד בתפילת מנחה של תשעה באב, זמן לא רב לפני סיום הצום, התפללו מאות אנשים בבית הכנסת המרכזי ושרו בקול "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו" וחזרו על המשפט הזה שוב ושוב, בעוצמה אדירה. ואני ידעתי שלא רק על בניין בית המקדש הם שרים אלא גם על ביתם שלהם. שיישאר בנוי. שלא יפונה וייהרס.
היו אלה ימים של רוממות רוח. הייתה תחושת ביטחון שהכל יתהפך לטובה, שה' ישמע את תפילת העני. גדודי הצבא שהחלו להתמקם מסביב לא הרתיעו. מתיישבים רבים האמינו שהיה לא תהיה עד שהם כלל לא התכוננו לפינוי. לא ארזו. לא הכינו את הבית. היו כאלה שאפילו זרעו ושתלו מתוך ציפייה לגדל עוד בעתיד את הצמחים והשתלים. האמנו בא-לוהים. האמנו במדינה. לא ייתכן שזה יקרה.
לא אשכח שיחת טלפון שעשיתי עם אחי. אני בתוך הגוש, והוא הרחק משם בביתו הפרטי. אמרתי לו שהפינוי לא יקרה, והוא צחק: איך לא יהיה? כל הצבא והמשטרה מוכנים כבר לפינוי. הממשלה דוהרת לשם. באיזה עולם אתה חי?, שאל אותי. אבל אני הייתי שבוי בחוויה. זה לא יקרה.
לא יכולתי להישאר עד הפינוי עצמו. באופן אירוני, נקבע לי צו מילואים לאותו זמן, והייתי צריך לצאת מהגוש. נדרשתי להחליף את החולצה הכתומה במדי הצבא. תפסתי טרמפ ביציאה מהגוש. עצר לי הרב יעקב אריאל, שאם אני זוכר נכון, הייתה לו בת משפחה באחד היישובים. נסעתי איתו, ואת הדרך הזאת החוצה לא אשכח.
את רוב שירותי הצבאי העברתי ברצועת עזה. הייתי מפקד כיתה בגבעתי. המפקד שלי, רועי ניסים הי"ד, נהרג בפיצוץ מוצב האורחן שבו שהינו. חודשים ארוכים נסעתי בג'יפים על כבישי הגוש, מגן על התושבים. והנה, פחות משנה לאחר השחרור שלי משירות סדיר נסעתי בכבישים היוצאים מן הגוש, ועולם הפוך ראיתי. הצבא לא בא להגן אלא לפנות. דחפורים נסעו בטור לא כדי לבנות אלא כדי להרוס. ובאותו רגע הפנמתי שאכן זה הולך לקרות. היה כן תהיה. ואיפה אני ואיפה המדינה? ואיפה הרבנים שהבטיחו? ואיפה א-לוהים?
20 שנה להתנתקות. הפצע עדיין פתוח. השאלות נותרו ללא מענה.
