הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)בפסק הלכה שיצא לאחרונה, הורו שני הרבנים הראשיים, דוד יוסף וקלמן בר, שבשנה זו ניתן יהיה לקיים חופות בימי ספירת העומר, עד ראש חודש אייר ועד בכלל, במידה וחופות שתוכננו לימים אלה בוטלו עקב המלחמה. הרבנים מדגישים כי הוראה ניתנת כ"הוראת שעה" לשנה זו בלבד ואין ללמוד ממנה לשנים אחרות (בתקווה שיהיו אלה כבר שנות שלום).
כל הכבוד לשני הרבנים הראשיים ובמיוחד לרב קלמן בר על פסיקה זו. בשעה שעברה, בסבב הראשון מול איראן, פסק הראשל"צ הרב יצחק יוסף, שיש לאפשר לזוגות להתחתן בימי בין המצרים, עד ראש חודש אב, בעקבות המלחמה. הרב בר חלק על פסיקתו זו והורה לרשמי הנישואין לא לאפשר גם בשעת דחק שכזו רישום לנישואין אלא אם כן מדובר במקרים חריגים. אני הקטן, סברתי בשעתו שהוראה זו אינה נכונה, ופרסמתי מעל במה זו ביקורת עליה. כעת, שמחתי לראות שבנוגע לספירת העומר, הרב בר הצטרף לקו המקל של עמיתו הספרדי (הפעם זה אחיו של הראשל"צ הקודם, הרב דוד יוסף) והורה לאפשר חתונות בימי ספירת העומר לזוגות שחתונתם בוטלה בשל המלחמה.
פסיקה זו משמחת מכמה היבטים. ראשית, טוב לראות שיש תמימות דעים בקרב שני הרבנים הראשיים בסוגייה זו, ויצאה הוראה אחת הן מהרב הספרדי והן מהרב האשכנזי. החלוקה העדתית אינה אמורה להוביל להבדלים בפסיקה. הרב הספרדי יודע ויכול להורות הלכה גם לאשכנזים, והרב האשכנזי יודע ויכול להורות הלכה גם לספרדים. כשלומדים הלכה, לומדים את הלכות העדות השונות, ורב יכול להורות הלכה לכולם. לכן טוב שהרבנים הראשיים התאחדו סביב פסיקה אחת (מה שמעלה את שאלת הצורך בשני רבנים ראשיים; אבל זה לרשימה אחרת).
שנית, הפסיקה הזו נכונה הלכתית ומראה שיקול דעת ציבורי. האבלות בספירת העומר יסודה במנהג מאוחר מימי הגאונים. היא לא מוזכרת במשנה או בתלמוד, ואף הרמב"ם לא הזכיר כלל את העניין בספרו 'משנה תורה'. יתירה מכך, במקורם, ימים אלה שבין פסח לשבועות הם ימי שמחה. הרמב"ן בפירושו לתורה מדמה את הימים הללו למעין 'חול המועד' ארוך. מסיבה זו גם נפסק שאין כל בעיה לברך בימים הללו ברכת שהחיינו, שכן אלו ימי שמחה. כך שהאיסור ההלכתי לקיים חתונות בימים אלה הוא רק מנהג מאוחר.
מנגד, עומד בפנינו צורך ציבורי מובהק. בעקבות המלחמה זוגות רבים נאלצו לדחות את חתונתם. מלבד העיכוב בקיום המצווה של חתונה ופריה ורביה, יש כאן עוגמת נפש רבה של הזוגות והמשפחה. כל זאת מצטרף לקושי הכללי שאנו חווים בימי המלחמה. מעבר לכך יש את השיקול הכלכלי. זוגות שביטלו חתונה נפגעו כלכלית מהביטול וגם בעלי אולמות וספקי שירותים (מוזיקה, ביגוד, איפור, מזון ועוד) איבדו עסקאות רבות. אם לא נאפשר חתונות בימי ספירת העומר, בעלי עסקים אלה יאבדו הזמנות רבות, וייווצר פקק צפוף של חודש וחצי בלבד שבו ניתן יהיה לערוך חתונות (עד י"ז בתמוז, בין המצרים). התוצאה תהיה עלייה במחירים וחוסר זמינות של ספקי שירותים עבור זוגות רבים.
ההיבט החיובי השלישי בפסיקה הזו הוא האמון שניתן בה בציבור הרחב. הרבנים הראשיים מדגישים שהוראה זו ניתנה כהוראת שעה בלבד והיא אינה תקיפה לשנים רגילות. אני מנחש שההדגשה הזו ניתנה כדי למנוע זלזול או קלות ראש ביחס למנהגי ישראל, שעלולים לנבוע מהיתר שכזה. אני מניח שהחשש הזה עמד גם ברקע הפסיקה המחמירה בשנה שעברה. והנה, כאן, הרבנים הראשיים בסופו של דבר נותנים אמון בציבור, שיבין שהיתר זה חל רק בשל המלחמה ואיננו בא לעקור את מנהגי האבלות בספירת העומר שאנו רגילים בהם בכל שנה. הציבור יידע לעשות את ההבחנה בין שעת הדחק לשנים רגילות וישמור על מנהגי ישראל.
זו הדרך שבה יש להורות הלכה. כפי שכתבתי בפעם הקודמת, עבור ציבור רחב יש להקל ואילו ליחידים יש להחמיר אם הם רוצים בכך. זו הרי טיבה של חומרה. היא מקרה של אדם שהחליט לעשות משהו מעבר לשורת הדין. עבור ציבור רחב יש לפיכך להורות את שורת הדין, ורק יחידים יכולים להחמיר. כך היא דרכה של הלכה, שכיום לצערי התהפכה פעמים רבות מדי – עבור ציבור מחמירים ועבור יחידים מקלים.
בשעת הדחק כמו שלנו, ראוי אפוא להקל על הציבור ולא להכביד עליו. מי שנדחתה חתונתם, שיעשו אותה ברגע שיותר הדבר, גם בספירת העומר. רק יחידים שמבקשים להחמיר על עצמם יחמירו.
