ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)מנגד / רחל
קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.
פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.
פרשת ואתחנן נפתחת בתחינה הנוגעת ללב: משה רבנו, המנהיג הנאמן, מבקש מאלוקים שייתן לו להיכנס לארץ ישראל: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר", אך בקשתו נדחית. אל מול תחינה זו מהדהדות שורות שירה של רחל המשוררת: "בכל ציפייה יש עצב נבו". שורות אלו, התנ"כיות והפיוטיות, מהוות שער כניסה לדיון פילוסופי, חינוכי, דתי ותרבותי על דמות האדם המבקש, הכמה, זה שחלומו נותר קרוב אך בלתי מושג.
משה רבנו מייצג את השיא של שליחות אלוקית ומנהיגות מוסרית, אך דווקא הוא, הנבחר מכל אדם, אינו זוכה להיכנס לארץ. מדוע? חז"ל רואים בכך מסר חינוכי: גם הצדיק הגדול ביותר נתון לגבולות, לסדרי עולם. גם בקדושה יש דין, יש גבול. רחל, בדומה למשה, מתבוננת מנגד. היא חיה בצילו של החלום הציוני אך שייכותה אליו תמיד חלקית. חוליה חלשה בגופה, חיי בדידות, פער בין תרומתה לרעיון לבין מיקומה החברתי. השורה "רָאֹה מִנֶּגֶד שָׁמָּה – אֵין בָּא" הופכת אצל רחל לסמל של נשמה שתרמה לחלום, אך לא תזכה לממשו במלואו.
בפרשה ובשיר יש מסר חינוכי חזק: דווקא הדמויות שאינן זוכות לסוף טוב "הוליוודי", הן אלו שמעוררות הזדהות עמוקה. במערכת החינוך של היום מרבים להדגיש הישגים, תוצאות, מטרות. אך מה עם הדרך? מה עם הדמעות שבין המילים?
המורה וההורה יכולים ללמד את הילד כי יש ערך עצום בהשתדלות, בכוונה, בכמיהה, גם כשלא מגיעים לקו הסיום. משה, כמו רחל, לא נמדדים בכניסה הפיזית לארץ, אלא באהבה ובאמונה שבלב. במובן הזה, הכאב של משה ורחל איננו תבוסה אלא שיעור של ענווה, גבול וראיית הדרך כערך בפני עצמה.
בחינוך בבית ובכיתה המסר הזה חשוב מתמיד. אנחנו חיים בעולם תחרותי, מהיר, מדיד. אך מה עם הדרך? מה עם הילד שמשתדל מאוד אך לא מצליח? מה עם האדם שנטע, השקיע, אך לא זכה לקצור את פרי עמלו? אפשר וצריך לומר: גם לראות מנגד זו שליחות. גם לצעוד בלי להגיע לקו הסיום זו גדולה. כי לפעמים דווקא באי-ההגעה, טמון עומק האמונה והאהבה.
בתקופה בה רבים מצפים ל"הכל מגיע לי", בה ילדים והורים כאחד לעיתים שוכחים להכיר טובה או לבקש, התחנון של משה מזמין אותנו לחנך לצניעות, להכרה בכך שלא הכל מובן מאליו. הורה או מורה שמוכן לבקש מהילד סליחה כשטעה, לומר "אני צריך עזרה", או "אני לא יודע" מחנך לאנושיות.
משה, שהוציא את העם ממצרים, עלה להר סיני, הנחיל תורה עומד ואומר: "ואתחנן", זהו שיעור במנהיגות רכה, צנועה, כנה. העובדה שמשה לא נכנס לארץ אינה בגדר כישלון, אלא מסר עמוק: גם אם לא נגשים כל חלום, הערך הוא בנתינה, בהשפעה ובאחריות. במונחים חינוכיים, לא כל ילד יגיע בדיוק לאן שרצינו. לא כל תלמיד יממש את "החזון" שלנו. אך האם הקשבנו לו? הלכנו איתו דרך? זרענו? דמותו של משה בפרשת ואתחנן נפרדת בהדרגה מההובלה המעשית, ומעבירה את השליחות הלאה. פרשת ואתחנן מלמדת אותנו כי המנהיגות וההורות אינן במתן פקודות אלא ביכולת לבקש, להאזין ולהעביר את הלפיד הלאה.
הר נבו הוא מוטיב מרכזי בפרשת ואתחנן, והוא מסמל את הפסגה הקרובה אך הבלתי מושגת. גם אצל רחל "ההר" הוא יעד נכסף, אך קשה להשגה. בספרות, הדימוי של "לראות מנגד" הוא סמלי: הוא מבטא את המרחק בין רוח לחומר, חלום למציאות. רחל, כאישה, כמשוררת, כאישה ערירית (במובן האישי והלאומי), מבטאת קול של פער. לא של חולשה, אלא של עמידה גאה מול מה שאי אפשר לשנות.
רחל, כמו משה, היא דמות מכוננת בתרבות העברית. שניהם חלק מהאתוס הציוני, אך לא מה"מימוש" רבים מהמתיישבים הראשונים, ובוודאי המשוררים וההוגים, לא זכו לראות את מדינת ישראל קמה. אך הם זרעו. והם, גם אם ראו מנגד, בנו את היסוד. זהו מבט מפוכח אך מלא תקווה על החלום הציוני, לא כשלמות אלא כתהליך מתמשך, שכולל גם אובדן, גבול וצער.
בין פסגת נבו לבין שדות דגניה, בין קולו של משה לבין שירה של רחל מהדהד מסר עמוק: לא תמיד נגיע אל הארץ, אך נוכל לחלום לשאוף, לאהוב, ללמוד וללמד. דווקא המבט "מנגד" יכול להעניק פרספקטיבה חינוכית וערכית חדשה: לא כל מי שחלומו הוגשם חי חיים של משמעות. לעיתים, הכמיהה היא עצמה הארץ המובטחת.
