הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)דברי חז"ל על פרשת עגלה ערופה כי היכולת לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה" אינה מובנת מאליה, צריכים להיות נר לרגלינו בשעה שאנו באים להתמודד עם גל האלימות הפוקד אותנו. כשאנו פונים אל האלימות הישירה סביר להניח כי כמעט כל אחד מקוראי טור זה אינו קשור בעניין כלל. אין הוא אדם אלים, אין הוא תוקף אנשים ברחוב, אין הוא הולך כשסכין נעוצה בבגדו, והאקדח שהוא נושא לעיתים מכוון כלפי אויב שאינו בן ברית ולמטרות הגנה ולא למטרות תקיפה. מבחינה זו הוא אינו הרוצח הבלתי נודע, ואין מעשיו מוגדרים כאלימות של ממש.
ברם, תורתנו הקדושה לא הסתפקה בכך. לא זו בלבד שהיא ציוותה עלינו לבחון האמנם ידינו לא שפכו את הדם הזה. עוד היא מחייבת את האדם לבחון האם הוא עמד על דם רעהו בשעה שרעהו היה קורבן לאלימות, או בשעה שרעהו או בן עמו היה האדם האלים עצמו. יש לזכור כי לדעת הירושלמי דברי הזקנים בעיר הסמוכה למקום בו נמצאה הגופה "שלא פטרנוהו בלוא לוויה" מופנים כלפי לווי הרוצח – אנו אחראים גם כלפי הסיבות שהביאו לאלימות, לאחר המאמצים הראשוניים והעיקריים שאנו צריכים להפנות כלפי הקורבן.
תורת ישראל ונביאיה ציינו באופן מיוחד את עוון שפיכות הדמים – על כך דיבר ריבונו של עולם עם נח בשעה שיצא מהתיבה, בכך חתם נותן התורה את ספר במדבר, ותשובת יאשיהו המלך לא התקבלה בשל הדם הנקי ששפך מנשה לרוב. ארצנו הקדושה מתמלאת שפיכות דמים – במזיד ובשגגה, בתאונות ובהתאבדויות, על רקע "רומנטי" וכשעשוע מסוכן – ואין אנו יכולים לפטור את עצמנו באמירה כי ידינו לא שפכו את הדם הזה. דווקא אנו, הקשורים קשר בל יינתק לקדושת ארץ ישראל, ושמאבקנו על כל רגב אדמה בה נובע מרצוננו העמוק להיות מחוברים לרוחב הופעת התורה בארץ ישראל, חייבים לתת את הדעת ואת המעשים כדי שלא תטומא ארץ ישראל בשפיכת דם נקיים.
מה אפוא מוטל עלינו לעשות? אנחנו חייבים להוריד את סף האלימות בכל עניין ובכל תחום. ישנה אלימות בנהיגה, שאף שאינה פוגעת באופן ישיר באף אחד היא יוצרת אווירה אלימה בכבישים, וממנה הלגיטימיות של השוליים לנהוג באלימות קשה יותר – מתחזקת; ישנה אלימות מילולית, בה אנו מעצימים בשפה דמונית את רשעותו של היריב; ישנה הסכמה שבשתיקה למעשה אלימות שאנו רואים ברחוב, ואנו מתרשלים מלהעיר או פוחדים מלהתערב, ומעדיפים להיכנע לה מאשר לדווח לשלטונות. במאבקנו על ארץ ישראל חובה עלינו לבחון גם את השאלה עד כמה אנו לא מאפשרים את התמודדותה של מדינת ישראל עם האלימות, ומציאת דרכי מחאה וערעור על התוכנית הרעה של ההתנתקות שלא תחייבנה את המדינה להימנע ממאבק באלימות וכדו'.
לא זו בלבד, כי אם עלינו למצוא עוד ועוד דרכים כדי שלא לפטור את בני האדם שעלולים להתדרדר לאלימות בלא תשומת לב ראויה. חלק מהאלימות מתרכז בבחורים שלא התקבלו לחברה הישראלית וחשים דחויים ובלתי רצויים בתוכה – כל הארת פנים וקירוב ונתינת עבודה ואמון וחוסר שימוש בסטריאוטיפים הם סוג מסוים של צמצום הרצח ושפיכות דמים. השותפות עם גופים הדואגים לחלש ולמסכן, לזר ולאחר, לצמצום האלימות כלפי נשים והסחר בהן ועוד ועוד – כל אלה הם ציווי התורה, והם מיסודות האמונה הישראלית. ההלכה מביעה עיקרון זה בקובעה כי שפיכות דמים היא בגדר של ייהרג ואל יעבור, ואין אנו יכולים להמשיך לעבור כחברה על שפיכות דמים קולקטיבית, ולהתנער ממנה כאילו ידינו לא שפכו את הדם הזה. קדושת הארץ ואהבתה, קדושת חיי האדם וההלכה, קדושת שמו של ריבונו של עולם, המוסר הטבעי והאנושי – כל אלה חוברים יחד לעשות את כל שניתן כדי למנוע שפיכות דמים, שהיא אולי הכתם הנורא הרובץ עלינו בשעה הזו.
(בהעלותך תשס"ה)
