יעקב ספוקויניהפחד מהאויב הוא האויב הגדול ביותר. על כך אומרת התורה: "כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם" [דברים, ז, יז], ובהמשך בא החיזוק מה': "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם" [ט,א]. מה שנראה בהתחלה כהר גבוה שאי אפשר לכבשו, הופך למשימה אפשרית. או אז מזהיר אותנו הכתוב, לא לחשוב כי "כוחי ועוצם ידי עשה לי את כל החיל הזה", ולא כי בזכות צדקתנו קיבלנו עזרה. אלא שהעזרה ניתנה רק בזכות ההבטחה לאבות, והמשך השמירה על עם ישראל מותנה בהליכה בתלם אבות.
זהו תהליך פסיכולוגי טבעי שהפחד מתפוגג בזכות ההישגים. כשמגיעים ההישגים, הביטחון העצמי גובר, והאדם מייחס לעצמו את ההישג. רום הלב גורם לחטא היוהרה, והיוהרה גורמת לנפילה. לכן, מצווה הכתוב "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל".
החשש מ'עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם' דומה לחשש מ'המפלצת שעל הגבעה' – משטרת עיראק-סואידן, בפי אנשי נגבה במלחמת העצמאות. בגבעה שמעליהם ניצב המבנה העצום והמאיים של המשטרה, עליו השתלטו 'האחים המוסלמים' וצבא מצרים מייד לאחר נסיגת הבריטים. נגבה הייתה אז התנחלות יהודית בלב אזור ערבי. אמנם, על פי מפת החלוקה הייתה נגבה באזור היהודי, אך סביבה שכנו הכפרים הערביים בית עפה, עיראק-סואידן, עיבדיס, ג'וליס ושלושת כפרי סוואפיר.
מייד עם ההשתלטות המצרית על המפלצת, החלו חייליהם להמטיר אש בלתי פוסקת על נגבה. בתי התושבים נהרסו כמעט לחלוטין. החיים ביישוב הפכו לסיוט מתמשך, וכל זה עוד לפני ההתקפה הגדולה הצפויה של הצבא המצרי. מגיני נגבה חפרו תעלות, התבצרו בבונקרים, ועמדו בגבורה עצומה מול הפולש המצרי. המטכ"ל הטיל על חטיבת גבעתי לפרוץ את המצור סביב נגבה וליצור רצף טריטוריאלי עם יישובי הנגב המערבי. המכשול הגדול שעמד בפני גבעתי היה המבצר על הגבעה – המפלצת. שמונה התקפות לאורך כחצי שנה נדרשו על מנת לכבוש את המפלצת.
בהתקפה השביעית הגיעו חיילי גדוד 51 של גבעתי עד למרחק של 50 מטרים מקיר המבצר, אחרי שהצליחו לפרוץ 2 מתוך 5 הגדרות שהקיפו אותו. לפתע, פרצו חיילי האויב מתוך בונקר נסתר ותקפו את כוחותינו. בנוסף, פגע פגז ברכב מלא בחומר נפץ שיועד לפיצוץ קיר הבניין. חלק נכבד מהכוח נפגע. עם זאת, הפיצוץ פגע גם בגדרות ויצר פרצה עד לקיר המבצר. הקרב נמשך כמה שעות עד עלות השחר. עם אור ראשון, נחשף מיקומו של הכוח התוקף ומפקד הכוח נאלץ להסיג את כוחותיו.
אחרי שההתקפה השביעית נכשלה, הוזעק יצחק שדה לסייע בתכנון ההתקפה המכרעת. שדה ראה את התוכניות הקודמות והוסיף תחבולה משלו. הפעם, ייעץ שדה, נתקוף בשעות היום ולא בלילה. נתקוף ממש לפני השקיעה מצד מערב, כשהשמש מסנוורת את המגינים. גם את הפריצה לבניין עצמו הציע לבצע מהצד, לא מהחזית וגם לא מהכניסה האחורית.
העצות של שדה הועילו למעלה מהמשוער. ההתקפה השמינית הסתמכה על ההרס שגרמו קודמותיה. כבר מהצהריים הפגיזו את בניין המשטרה וכן את הכפרים הסמוכים, על מנת לרתק את האויב ולמנוע תגבורת חיצונית. המצרים סברו כי זה עוד מאותו הדבר. לקראת השקיעה התגברה ההתקפה, וכוח חבלה של יוצאי לח"י, שסופח לחטיבת גבעתי, התקרב אל הבניין והצמיד לו לבנות חבלה. מעוצמת הפיצוץ נוצר חור גדול בקיר המבצר. חיילי גבעתי התכוננו להיכנס פנימה מבעד לפרצה על מנת לכבוש את המפלצת. להפתעתם, הפריצה התייתרה, כיוון שחיילי האויב יצאו מהפרצה בהמוניהם, ללא נשק, בידיים מורמות אל-על לאות כניעה.
78 חיילים מצרים נשבו ועימם שלל רב. המפלצת נפלה בידי כוחותינו, ועם כיבושה נסללה הדרך לפריצת המצור על הנגב הדרומי.
Yaakovspok1@gmail.com
