"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם": חינוך לבחירה, לעין רגישה וללב ער

פתיחת פרשת ראה – "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (דברים י"א, כ"ו),  מציבה אותנו כבר בפסוק הראשון מול מוטיב חזק ועשיר: הראייה. אין זו רק קריאה פיזית להביט, אלא קריאה פנימית להתבונן, לבחור ולבחון את המציאות בעין מפוקחת. התורה מציעה כאן מעין "עדשה מוסרית": הזמנה להתמקד, לא רק במה שהעין רואה אלא במה שהלב מבין.

לשון הפנייה מסקרנת: "ראה" בלשון יחיד, ו"נֹתֵן לִפְנֵיכֶם" בלשון רבים. חז"ל במדרש תנחומא (ראה א') מסבירים: כל יחיד נדרש לראות, אך בחירתו הפרטית משפיעה על החברה כולה. בכך טמון יסוד חינוכי עמוק: האדם בוחר, אך אינו בודד. הוא שותף ביצירת האקלים החברתי והערכי. החינוך לפרשה זו הוא חינוך לאחריות, לרשות לבחור וגם לאחריות על השלכות הבחירה.

משה רבנו אינו כופה על בני ישראל. הוא מניח בפניהם את האפשרויות: ברכה וקללה, טוב ורע והם מתבקשים לבחור. הגישה הזו עומדת בניגוד לגישה סמכותית נוקשה, והיא קרובה מאוד לעקרונות החינוך ההומניסטי. הפילוסוף ז'אן פול סארטר (ב"ההוויה והאין") טען שהאדם מתגלה כאדם מוסרי דווקא במקום בו ניתנת לו האפשרות לבחור. גם הפסיכולוג אריך פרום, בספרו "אמנות האהבה", מדגיש כי החירות לבחור הוא תנאי לגדילה אישית ואהבה אמיתית. וכך גם בחינוך: מטרה אמיתית של הורה או מורה אינה רק לנתב ילד לעשייה נכונה, אלא ללמדו לבחור נכון מתוך הכרה.

בספרות, מוטיב הראייה הוא מהמרכזיים ביותר. הוא משמש סמל לחשיפה, לגילוי, לאמת ואף לאשליה. ב"על עיוורון" של ז'וז'ה סאראמאגו, עיוורון פיזי המוני משמש מטאפורה לאטימות מוסרית וחברתית. במקביל, ביצירות רבות כגון "הנסיכה והעדשה" מאת אנדרסן, הראייה הפנימית (רגישות, תפיסה, אמפתיה) חשובה אף יותר מהראייה החיצונית. כך אנו לומדים שהמבט האנושי הוא תמיד גם סלקטיבי: אנו רואים את מה שאנחנו מוכנים לראות, ולעיתים דווקא ה"עיוורון" מסמן חוסר רצון להתמודד עם האמת.

הראייה בפרשת ראה מזכירה את ההבחנה שבין מבט חיצוני, מה שנגלה לעין, לבין מבט פנימי, המצריך עיבוד, בחירה ומחויבות. הספרות מלמדת אותנו שאדם יכול לראות מבלי להבין, או להבין מבלי לראות בפועל. במובן זה, הקריאה "ראה" של התורה דומה לקריאתו של הסופר הקורא לקוראיו: "הביטו מחדש". היא דורשת להתבונן במציאות לא רק כפי שהיא נראית, אלא כפי שהיא יכולה להיות אם נפעל נכון.

צפיתי לאחרונה בשני סרטי ילדים שיצאו לאחרונה לאקרנים בהם "הראייה" מופיעה כסמל לחיים פנימיים עמוקים. שני הסרטים מבית דיסני/פיקסאר ("לילו וסטיץ'" ו"אליאו"), מציגים ילדים בודדים היוצרים קשר מיוחד עם יצורים מהחלל: בשניהם מופיע ילד או ילדה שאיבדו את הוריהם, חיים בתחושת ניכור מהעולם, ומוצאים חיבור עמוק דווקא עם מישהו זר, "אחר", שאינו מהעולם הזה. מה מסתתר מאחורי דפוס חוזר זה? האם זה סתם גימיק על חייזרים, או מסר עמוק על ילדות, בדידות ותקווה?

בשני הסרטים הילדים מתמודדים עם שבר רגשי קשה: יתמות, בדידות, קושי להשתלב. דיסני בוחרת לגעת בכאב הזה בצורה מרוככת, אך לא מתחמקת ממנו, להיפך. דווקא החייזר, זה ששונה לגמרי מהאנושות, הוא שמבין אותם. הוא לא שופט, לא מצפה, לא מלמד אותם "להיות כמו כולם", אלא פשוט נמצא. כך נוצרת מטאפורה לילד שונה שמוצא מישהו שאוהב אותו בדיוק כפי שהוא. הקשר עם החוצן אינו רק הרפתקה, הוא משמש דרך לריפוי רגשי. הילדים לומדים להאמין בעצמם, לחוש שייכות ולגלות שהם יכולים להשפיע. החייזר מאפשר להם לגלות את עצמם מחדש.

מה דיסני בעצם אומרת לילדים (ולהורים)? מותר להיות שונה; דיסני מציבה במרכז הדמויות דחויות, רגשיות, "אחרות", ומראה שילדים כאלה לא צריכים להשתנות כדי להיות אהובים; חברוּת חזקה לא חייבת להיות עם ילדים אחרים; המסר הסמוי הוא שגם אם אתה לא מוקף חברים, קשר טוב ומשמעותי אחד יכול לשנות את עולמך. הוא לא חייב להיות עם מישהו שדומה לך, אלא דווקא עם מישהו שמרגיש גם הוא זר.

אחד המסרים המרתקים הוא דווקא לצופה המבוגר: הילדים שלנו, לעיתים, חווים בדידות עמוקה, גם אם זה לא נראה על פני השטח. הם מחפשים מישהו שיראה אותם בלי שיפוט. ואנחנו, כהורים, סבים וסבתות, יכולים להיות "החוצן" שמקשיב, שמגיע בלי דרישות, שמגשר על עולמות. סרטים כמו "לילו וסטיץ'" ו"אליאו" מאפשרים לילדים להרגיש שגם אם אתה שונה, יש לך מקום בעולם. גם אם איבדת, אתה יכול לבנות משפחה חדשה. גם אם אתה לבד, יש מי שיבין אותך. וזה, בעיניים של סבתא שרואה את זה יחד עם נכדיה, אולי החינוך הרגשי החשוב ביותר שדיסני יכולה להציע.