ארץ ישראל – פתיחת מרחב החולין

ארץ ישראל – פתיחת מרחב החולין

פרשת 'ראה' נפתחת בפסוקים שאנו רגילים לקרוא להם "ריכוז הפולחן". יושבי הארץ, מתארת התורה, עבדו את אלוהיהם "על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן". אנו מצווים להרוס ולנתץ את כל המזבחוות הללו – אבל לא להפוך אותם למקומות לעבודת ה'. ממש לא. "לא תעשו כן לה' א-להיכם", אומר משה רבנו, "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' א-להיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם – לשכנו תדרשו ובאת שמה". במקום הזה, ורק במקום הזה, אנו יכולים ומצווים להביא את עולותינו ואת זבחינו, את המעשרות ואת הנדרים והנדבות.

ההבחנה אינה רק בין הכנענים, עובדי העבודה הזרה, העובדים את אלוהיהם בכל מקום, ובין עם ישראל הנאמן לברית עם ה', הנדרש לצמצם את עבודת ה' למקום מקדש אחד; היא גם בין מצב החיים במדבר, במחנה ישראל הסובב את המשכן, ובין החיים בארץ ישראל. "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום", מזהיר משה. כשתעברו את הירדן, כשתנחלו את הארץ – אז המשכן כבר לא יעמוד במרכז חייכם ברמה היומיומית. כשתהיו בארץ, אתם תשחטו בשר ותאכלו אותו אכילת חולין, בכל אוות נפשך, ואת הזבחים המקודשים תשמרו לזמן החגיגי של העלייה לרגל. את הדגש על בלעדיותו של המקדש חותם משה באמירה "שמור ושמעת את כל הדברים האלה… למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם, כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' א-להיך".

חתימה זו אינה סתמית: עשיית הטוב והישר בעיני ה' – היא היא מה שתביא לך את הטוב, לך ולבניך אחריך עד עולם. היא, ולא ריבוי עולות וזבחים. משה כאן מקדים אולי את מיכה הנביא, שקבע כי "הירצה ה' באלפי אילים ברבבות נחלי שמן… הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש מעמך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א-להיך".

כשאנו קוראים את הפסוקים האלה, אנו שמים לב לרוב בעיקר למרכזיותה של ירושלים, אליה היינו זוכים לעלות בשמחה – כפי שהכתוב מטיב לתאר. אבל אנו שמים לב פחות לדבר אחר: להתרוקנותה של שאר הארץ מנקודות של 'עבודת אלוהים'. בשביל להבין את זה היטב, חשוב שנשכח לרגע את בתי הכנסת והתפילות, שכולם נולדו רק בימי בית שני או אחריו, ונבין את המסר של התורה: את כל המזבחות והמצבות תיתצו, ואוי ואבוי אם תקימו כאלה לעבודת ה'. התורה מציירת לנו את החיים בארץ ישראל – מחוץ למקדש ולרגלים – כחיים שאין בהם שום מגע ישיר עם עבודת א-לוהים 'קלאסית'.

האדם הפגאני, ה'דתי', שהתורה מכירה – הוא אדם שזקוק למזבח קרוב לשולחנו. הוא נשען עליו, כעוגן בעולם על איומיו ואתגריו. איש האמונה הישראלית, אומרת התורה, יכול וצריך לווותר על המשענת הזו. א-להיו נוכח – נוכח מאוד, זו הארץ עליה נאמר "תמיד עיני ה' א-להיך בה" – אבל זוהי נוכחות העוברת דרך האדם. אין כאן דמות חיצונית להישען עליה, אלא הכל 'בפיך ובלבבך לעשותו'. מעת שאנו נכנסים לארץ, אנו עוזבים את החיק החם של חיים סביב המשכן, עם תחושה ממשית של מקום שכינה, ותחת זאת אנו נכנסים למרחבי החולין – בהם א-לוהים מופיע רק דרכנו, רק דרך עשיית הישר והטוב שלנו. בשיא הברכה נאמר "והתהלכתי בתוככם", אבל זו התהלכות שגילוייה הם גילויים של אנושיות ושל חולין.

הרי לנו אתגר עצום: העתקת מרכז הכובד המוסרי של האדם מהעמידה מול קונו, עמידה שבה הוא בתפקיד של הבן או הנתין, לעמידה שלו-עצמו מול העולם, בעשיית הטוב שלו, עמידה שבה הוא האחראי. זו דרישה גבוהה מאוד, ואכן לא עמדנו בה. בימי בית ראשון היו דורות רבים עם 'במות', ובכל מקרה, כשלא היו, נפלנו לעבודה זרה. לא היינו בשלים לשאת את צלם א-לוהים בתוכנו, ולממש את הברית דרך המצוות. אבל כיום, בשיבתנו השלישית לארץ ישראל, אנו כנראה בשלים הרבה יותר.

אכן, אחרי חורבן בית שני העמיקו והרחיבו חכמים את עולם התפילות, עבודת ה' של היחיד, וביטלו לחלוטין את אותו 'ריכוז פולחן'. להפך: מעתה, נעטף האדם מישראל בפגישות יומיומיות תדירות עם א-לוהים: אמנם בצורה מופשטת, שמפנימה הרבה ממסרי נאומו של משה – ובכל זאת, כזאת שמשחררת את האדם מאותו אתגר ענק של נטילת אחריות מלאה על חייו, והתרכזות בדמותו שלו כיוצר אקטיבי, כ'נותן', ולא בדמותו כ'מקבל'. השיבה אל הארץ כומסת בתוכה גם את השיבה לאותה קומה מלאה, הקומה ה'חילונית' יותר, קומת אדם מלאה – דבר שנביאי הציונות הבינו היטב.

להצטרפות לתנועה isratora.org.il