הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)בחירתו של יו״ר סוכנות יהודית חדש מחייבת אותנו להיענות להזדמנות ולהתמודד עם השאלה שנראית החשובה ביותר שקיימת היום ביחס לעם ישראל – הרבה יותר מסוגיות אחרות שניתנת להן תשומת לב מרובה. שאלה זו נוגעת בעצם קיומו של עם ישראל, ועל כן היא יסודית ביותר. קשה להתנכר לעובדות – נטישה הולכת וגוברת של בני עמנו את זהותם היהודית, והתנתקות הולכת וגוברת. אדגיש, איני חושב שלמישהו יש את המתכון למנוע זאת לחלוטין. למעלה מכך, הרבה מאוד לא תלוי בנו, כי אם הוא חלק בלתי נפרד מתקופה פוסט-מודרנית, שחלק מהותי ממנה קשור בפירוק זהויות לאומיות וקולקטיביות, ובבנייה מחדש של עולמות אחרים. ואף על פי כן, גם אם נסובב במעט את הספינה הכבדה – נעשה הרבה מאוד, אלא שהדבר כרוך בפרדוקס.
שכן, הוויכוח הגדול הוא מי כלול באותו מונח הקרוא ״יהודי״. חלק מנאמני הברית ההלכתית עם הקב״ה מגדירים יהודי אך ורק בדרך הלכתית, ועל כן – לכאורה כל מי שאינו עומד במלוא ההגדרה של ״יהודי״ על פי ההלכה, או שהוא חלק מקהילה שתומכת בהגדרות אחרות של העם היהודי – אינו נמצא כבר בתחום העם היהודי, וממילא אין אנו מוטרדים מכך שהוא לא עמנו, שכן הוא ניתק את עצמו, ואולי (לדעתם) טוב שכך.
מהפרדוקס הקשור בעם היהודי היום לא ניתן להתחמק, אולם נאמני הברית עם הקב״ה יכולים לנהוג בו בדרכים שונות, ובעיקר שתיים עיקריות: המשותף לשתי ההכרעות הוא הקביעה ההלכתית החד-משמעית כי יהודי הוא רק מי שנולד לאמא יהודיה או התגייר כהלכה. גם משותף זה עמד לאורך כל הדורות במבחנים שאינם פשוטים, שכן על פי ההלכה הגיור הוא פעולה מקומית של בית הדין, דבר שקשה לקבלו ב״כפר הגלובאלי הקטן״ של ימינו, ובשל כך ישנם ניסיונות למצוא את הדרך ליצור כיום גוף מגייר מרכזי, שיכול לתפקד רק אם יהיה רחב דיו כדי להכיל את כל הגוונים של פוסקי ההלכה המחויבים להלכה.
ברם, נקודת מוצא זו מאפשרת שתי תנועות. ראשונה בהן היא קביעה המכילה את ההגדרה ההלכתית של היהדות גם על כל שטחי הקיום הלא-הלכתיים: תביעה ממדינת ישראל להכיר אך ורק ביהדות כזו; התניית קשר עם יהודי התפוצות רק על בסיס העמדה הזו; הכלת דברי חז״ל על אחדות עם ישראל רק על אלה שעומדים בקביעה הזו וכדו׳. כמו בכל תחום בעולם, יש יתרונות רבים לעמדה זו, ובעיקר מניעת טשטוש על ידי הגדרות שונות של המושג ״יהודי״ לתחומים שונים. ברם, חסרונה העיקרי של הגדרה זו בכך שהיא תרומה גדולה לאובדנו של עם ישראל, להגדלת הקרע בין מדינת ישראל לבין יהודי התפוצות, ולהמשך תוכנית ההתנתקות של האומה הישראלית מעצמה ומחייה.
שניה בהן, שלדעתי הענייה זו החובה העצומה של הציונות הדתית, היא להוביל מהלך שיש בו שתי אמירות החיות זו בצד זו – האמירה הקובעת כי יהודי במובן ההלכתי הוא רק יהודי שההלכה רואה אותה כיהודי, ובד בבד עשיית דברים רבים מאוד להתקשרות עם חלקים רבים בעם ישראל שאינם מקבלים את ההגדרה הזו. בזאת להביא להתמודדות רחבה יותר בעיקר עם אלה שאינם משויכים, ועם אלה שהעובדה שאנו מפנים אליהם עורף – מעצימה את הפניית העורף שלהם עצמם לכל הווייתם היהודית, ואנו הולכים ומאבדים את עצמנו לדעת, כמו גם מפקירים את האחריות שהוטלה על עם ישראל בידי הקב״ה.
את אחי אני מבקש, ואת הקשר עימם, כחלק מהחובה היהודית של ״את אחי אנכי מבקש״, והחובה של כל צאן הקדושים להתאסף מחדש – אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.
(פנחס תשעח)
