מערכת שבתוןהרב ד"ר יצחק בן דוד, ראש בית המדרש שערי ציון להכשרת רבני ערים
החברה הישראלית היא חברה עשירה ומגוונת ומכילה קבוצות ותתי-קבוצות, ביניהן הבדלים רבים ועמוקים במכלול היבטים. אך ברמת המקרו, נראה כי ניתן לקבוע שהחברה הישראלית קרועה בעיקר בין שתי קבוצות ראשיות, שכל אחת מהן מתקבצת מסביב למכלול ערכים שמכוננים את ליבת זהותה.
ניתן היה לראות את קו השבר הזה בצורה חדה מאוד גם בתקופת המחלוקת על הרפורמה המשפטית, וניתן לראות אותה בחדות רבה גם בימים אלו במחלוקת מסביב לסוגיית החטופים והמלחמה בעזה.
אם ננסה לנקות רגע את כל רעשי הרקע, את כל המחלוקות הפרסונליות והעובדתיות, נראה שניתן להעמיד את המחלוקת העקרונית שפוצעת את החברה הישראלית – ומאיימת לשבור את מפרקתה – על הציר הבא: קבוצה אחת שמה במוקד התייחסותה ותשומת ליבה את היחיד, את חירויותיו, שלומו ורווחתו. מבחינתה, הסיפור הגדול של הציונות והחיים הלאומיים נבחן בסופו של דבר ביכולת הכלל להתגייס עבור הבטחת זכויותיו ועצם קיומו ורווחתו של הפרט. לכן, גם המוסד המשטרי החשוב ביותר שאמור להחזיק בכוח השלטוני הגדול ביותר הוא בית המשפט, שאמור להגן על הפרט מפני שרירות השלטון. לכן, גם החטופים הסובלים במנהרות בעזה, מקבלים את הבכורה האסטרטגית על פני שאר המטרות הלאומיות, הצבאיות והמדיניות של המלחמה. הדאגה ליחיד לא מתמצה אף בגבולות הלאום, היא אוניברסלית וכלל לאומית, ולכן גם אנו מוצאים במחנה הזה לא מעט אנשים שהסבל, הרעב והתמותה של תושבי עזה הבלתי מעורבים, מהווים גם הם גורם מכריע שמחמתו יש לשקול לסיים את המלחמה.
לעומתה, ישנה הקבוצה האחרת, שעבורה ומבחינתה הדגש הערכי והזהותי העיקרי קשור לכלל ישראל, לקבוצה, לעם כולו, וממילא גם יינתן בה גם מקום מרכזי למסורת, לאמונה, ולכל מרכיבי הזהות שיוצקים את השייכות העמוקה של הפרט, לתוך הסיפור הגדול של עם ישראל לאורך הדורות. היחיד הוא זה שנבחן בנכונותו להתמסר ולפעול עבור הכלל, עבור נצח ישראל, ולא להיפך.
מהי הדרך שעימה נכון להתמודד עם מציאות דו-קוטבית שכזו? מציאות שבה מרכיבי ערך שונים עולים על מסלול של התנגשות ומאיימים לפורר את מרקם החיים המשותף של העם כולו, ואת יכולתו לשלב ידיים כדי להתמודד עם האתגרים הקיומיים שעומדים בפתח?
זכות הדיבור למשה רבנו: לאחר מבוא היסטורי רעיוני ארוך ומעמיק, מגיע משה בפרשת ראה לחלק היותר פרקטי בנאום שלו, שבו הוא מתחיל לפרוס חוקים, הנהגות ופעולות קונקרטיות שיש לבצע עם הכניסה לארץ. ומה המוטיב המרכזי בפרשה זו? קשה מאוד לפספס אותו. הדיבור על "המקום אשר יבחר ה'". לא פחות מ-16 פעמים חוזר על עצמו 'המקום' כמוקד מרכזי של העם כולו. מוקד שבו מתרחשת ההתאספות, שבו מתעצבת הזהות הקולקטיבית ומתקיים הקשר שבין העם לא-לוהיו.
ובכן, מהו אותו מקום, וכיצד בדיוק הוא אמור להיבחר? במסגרת ספר דברים אין תשובה לשתי השאלות האלו, אך אם נדפדף לספר שמואל נוכל לאתר שם את התשובות:
המקום הוא כמובן ירושלים, וליתר דיוק: גורן ארוונה היבוסי. סיפורו המרתק של המקום מסופר בפרק האחרון של ספר שמואל ב'. הסיפור מתחיל בכך שדוד מחליט לספור את העם. ספירה של העם נחשבת לפעולה אדנותית, שבעצם מתייחסת לעם כנתינים וכרכוש המלך, שאותם הוא סופר כמו שסופרים כסף. הספירה הזו נחשבת באמת לחטא חמור שבעקבותיו מתחילה מגפה קשה לפגוע בעם. בעקבות המגפה, מנחה גד הנביא את דוד ללכת ולקנות את הגורן של ארוונה היבוסי, שנמצא בדיוק במקום המקודש בהר המוריה שבירושלים.
דוד קונה מארוונה את הגורן בכסף מלא, כאחד האדם. הוא לא מפקיע ממנו את הבעלות לטובת האינטרס הלאומי של בניית המקדש, ולא כובש ממנו את המקום בכוח צבאי. הוא פשוט קונה אותו במחיר השוק, כפי שכל אדם פרטי יכול היה לעשות, וזוהי הפעולה שבאמצעותה נבחר המקום של בית המקדש.
אתם מבינים את העניין? הבחירה של בית המקדש היא פעולה שמשקפת את נסיגת השלטון מתחושת האדנות ושליטתו בעם. את המקום שבו הכוח השלטוני מביט בענווה ובכבוד גם באותו יבוסי שממנו קונה דוד את מקום המקדש.
וזה כנראה מה שמאפשר למקום להפוך להיות המקום שבו העם כולו יכול להיפגש ולהתאחד. המקום שבו השפות השונות יכולות להיפגש. שפת הקדושה, המסורת והלאומיות יכולה להיפגש עם שפת זכויות האדם והאינדיבידואליזם, תורת הפרט והרגישות לכל אדם באשר הוא.
זוהי המשימה הגדולה שניצבת לפתחנו כחברה – שהדגשים הערכיים השונים בקרב הקבוצות השונות יצליחו להיפגש יחד, להפרות זו את זו, וליצור שלם הגדול מסך חלקיו. כשנצליח בכך, נתקדם צעד גדול מאוד בדרך לסיכויינו להקים מקום שבו כולם יחדיו יוכלו להיפגש, להתאחד, ללמוד ולהתעשר האחד מחברו. יהיה זה המקום אשר יבחר ה'.
