דבורה ווגנר, ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג"נכדים הם כמו סיפור שעבר עריכה. איכשהו סימני השאלה, הקריאה והפיסוק מעצבים את מפת הערכים שההורים (הילדים שלנו) בחרו להעביר בדרכם הייחודית לדור הבא.
מדי שנה מלך ואני מקיימים קייטנת סבא-סבתא, שהפכה כבר למעין מסורת. תחושת דה-ז'ה-וו עם טוויסט. הרי גידלנו ילדים, קמנו אתם מדי בוקר, טיפלנו בהם, חיינו איתם, למדנו, לימדנו, צחקנו, בכינו, רבנו, טעינו. בַּקשר עם הפירות של הפירות אנחנו בעיקר מתבוננים, לעיתים בפליאה. מזהים חלק מהערכים שהילדים שלנו בחרו להעביר הלאה, משתאים לנוכח שכלולים, לקחים שהופקו, הסירוב לסחוב הלאה מטענים פחות רצויים.
המחויבות שלנו לנכדים היא וולונטרית, לא מתפקידנו להגדיר להם איך נכון לחיות בעולם. באופן מודע ומכוון החלטנו לא להתערב להם בחינוך. הרי אנחנו לא מגדלים אותם, ברוך השם, יש להם הורים, שיהיו בריאים עד 120. ועדיין, מהי ההשפעה שלנו עליהם? איך הם יזכרו אותנו כשיגדלו?
אין כל כך עם מה להשוות. הסב(ת)אות בדור האחרון עברה שינויים קיצוניים, אנחנו כבר לא דמויות מרוחקות בשחור-לבן, השפה שלנו קרובה לשפה שלהם, הם מתרפקים עלינו, משעינים ראש, מקשיבים לסיפור. רגעי קסם נטולי הלבטים והחרדות שהיו לנו כשההורים שלהם היו בגילאים האלה. כמה התאמצנו להציב גבולות, לשמור על דיסטנס, לדאוג לכך שלא יהיו "מפונקים", או "שוויצרים" ושאר אזהרות שעכשיו נשמעות מופרכות, שלא לומר הזויות.
kelly-sikkema–unsplash
אין לי דרך לדעת בוודאות, אבל יש לי הרגשה שילדי הילדים שלנו יגדלו להיות דומים יותר להורים שלהם, קרבה שבעיקר צובטת בי תחושות החמצה. לו רק הבנתי אז את מה שאני מבינה היום, לו רק הרשיתי לעצמי לאהוב ככה, לתת ככה, להתמסר ככה. לספר להם כמה הם נפלאים ומדהימים בלי לחשוש ש"יעלה להם לראש".
אבל החלב הזה לא רק נשפך, הוא כבר התייבש. אולי הקשר הרך עם הנכדות/ים יתקן משהו, יפסיק את שרשרת השיבוש. רק לאהוב אותם. הערכים שלנו ממילא איתנו, אין צורך להפגין או לכפות אותם. בסוף הם יבחרו את המסלולים המופלאים שלהם. בינתיים משתדלים ליצור להם זיכרונות ילדות טובים.
