שלוש פעמים נשים שנואות בפרשה: "כִּי-תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים, הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה…" (דברים, כ"א, ט"ו) "כִּי-יִקַּח אִישׁ, אִשָּׁה; וּבָא אֵלֶיהָ, וּשְׂנֵאָהּ" (שם, כ"ב, י"ג) "וּשְׂנֵאָהּ, הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן, וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהֹּ…" (שם, כ"ד, ג')
מפרש הרמב"ן במקום – "ושנאה: שלא היתה עריבה אליו בביאתה." (שם, כ"ב, י"ג)
שנאה היא רגש עז של דחייה, התנגדות, שלילה אינטנסיבית המופנית כנגד יחיד, קבוצה, חפץ או רעיון (מתוך ויקיפדיה). לא אחת נלווים אליה רגשות כעס וקנאה.
לטענת אנשי טיפול, השנאה כרוכה בהכרח בחוויית כאב/פגיעה, אמיתית או מדומיינת ולפיכך, לא מפתיע שמושאה, הוא פעמים רבות, דווקא אדם קרוב ומוכר לנו.
שנאה בין בני זוג, הנה תופעה נפוצה, לצערי, הרומזת על קשר שהחמיץ והשתנה.
זוגות רבים מתארים מערכת יחסים, שתחילתה אינטימית, אוהבת ומעצימה וסופה מנוכרת, כואבת ומקטינה. מהקשבה, רוך והתפעלות הדדית שאפיינו את תחילת הקשר, הוא הדרדר לכזה המאופיין בשיפוטיות, ביקורת, חוסר סבלנות והיעדר הערכה.
כך, כתגובה לסערות החיים ותביעותיהם ובהיעדר טיפוח ושיח זוגי- הדדי, הפכה המראה המקבלת והמחמיאה, שהציב בתחילה כל בן זוג לזולתו, למראה עכורה, המשקפת מצבור רוחש ומבעבע של פגמים וחסרונות.
מפתיע לגלות כי שנאת בן הזוג (כמו גם שנאת ילד או הורה) מהווה, על פי מומחים, ביטוי שכיח של שנאה עצמית: החולשות שאנו "מוצאים" בקרב היקרים לנו, רומזים וחושפים, לא פעם, קונפליקטים רגשיים/מוסריים בהם אנו עצמינו נתונים. אישה השונאת את בן זוגה בשל דברנותו ולהגו, יתכן שמוטרדת מדברנות או ביישנות יתר המאפיינים אותה, גבר השונא את פזרנותה של זוגתו (בעבר כינה התנהגות זו – נדיבוּת ורוחב לב), יתכן ולכוד בנטייתו להתקמץ ולמנוע מעצמו דברים, שהוא זקוק/חושק בהם.
בפרשתנו, גבר לוקח אישה, וזו אינה עונה על צרכיו הגופניים ו/או הרגשיים. בתגובה הוא "יוצא למלחמה" ("כי תצא למלחמה") ומנסה להיפטר ממנה, לנשל אותה ואת בניה או להעליל עליה עלילות.
כוונתו לא תצלח. "זה לא היא, זה אתה!" אומר לו הכתוב וחוזר ומטיל על כתפיו אחריות.
הקשבה לרגש השנאה, המתעורר לעיתים בתוכנו, תזהה בו קריאה לתהליך אישי של התבוננות ועיון, לצד תיקון עצמי, סליחה והכלה (של עצמנו ושל זולתנו).
ראה תש"פ
שונא אוֹתָךְ
השארת תגובה