מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)כבר כתבתי על כך רבות בטוריי בשנה האחרונה, כי מלחמת האחים המתחוללת כאן בשנים האחרונות בין הציונות הדתית לבין הציונות החילונית מסכנת את קיומה של מדינת ישראל הרבה יותר ממלחמותינו עם האויב הערבי, כפי שהוכיחה ההיסטוריה הישראלית בעבר הרחוק. שלא לדבר על כך, שלמלחמת האחים תרומה מכרעת לתחושתו של האויב שמדינת ישראל מתפוררת מבפנים וקל יותר להכריעה.
לאיש אין ספק שנוסחת הקסם לריפויו של השסע החברתי והתרבותי היא הקריאה לאחדות, ואולם גלי הקריאה הזו מתנפצים אל חוף השנאה שנטועה במקומה ללא יכולת לזוז. עמדותיהם האידיאולוגיות הנוקשות של שני הצדדים מביאות אותם למאבק הניטש לכל רוחב הסוגיות המעסיקות את החברה הישראלית, ודומה שלקרע הזה אין סיכוי להתאחות, ולי נדמה שהקריאה לאחדות מגיעה מצד ימין של המפה הפוליטית, כשצד שמאל מגלה סימני התעייפות מהקריאה לאחדות ומבקש יותר להיפרד.
אין ספק, שההתנחלות ברחבי ארץ ישראל בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים היא נקודת ארכימדס של הסכסוך הפנימי. הציונות הדתית השלתה את עצמה שבעקבות טבח 7 באוקטובר הציונות החילונית "התפכחה" מחלומות השלום ומבינה היטב את ההכרח בהתנחלות ביהודה ושומרון, וכי האחדות בפתח. מסתבר כי החלום הציוני דתי על התפכחות הציונות החילונית הוא חזיון שווא. הכעס החילוני על ההתנחלויות, כפי שבא לידי ביטוי לפני 20 שנה בהזדהותו עם ההתנתקות, למרות הבנתו כי היא טומנת בחובה סיכונים ביטחוניים חמורים, לא התפוגג ואף מחריף מיום ליום.
chang-duong
החתירה לאחדות של כל אחד מהצדדים חייבת להיות מלווה בהבנת כאביו ושורשי השקפותיו של הצד השני. כמי שנמנה עם אנשי הציונות הדתית וחותר לאחדות, ביקשתי להבין את כעסו ושורשי התנגדותו של הגרעין הקשה של השמאל למפעל ההתנחלויות, ופניתי לחבר טוב, איש התנועה הקיבוצית, חבר קיבוץ עין החורש, אהוד רבין, שיסביר לי את עמדותיו ללא כחל וללא סרק. והנה מה שכתב (והוא לא נציג השמאל אלא מייצג את עצמו בלבד – הוא טורח להדגיש):
"מלחמת ששת הימים פרצה בגלל האיום הביטחוני, ולא כדי להשלים את ירושת הארץ שלא הסתיימה במלחמת הקוממיות. ההצלחה המבצעית הגדולה, שכללה כיבוש אזורים 'טעוני עבר', ובהם מקומות שהתקדשו בהיסטוריה היהודית, לא נתנה לגיטימציה להתיישב על שטחם. לרגע אני ושכמותי נסחפנו לאווירת הפסגות השמיימית, אבל ירדנו מהר לקרקע המציאות, ולהבנה שמדובר בכיבוש זמני, עד שיגובשו הסדרי יחסי שכנים חדשים שיבטיחו גם את הביטחון. אני ושכמותי לא הבנו את המלחמה כשחרור שטחים וכמתן רשות למנצח ליצור מציאות חדשה שאינה מתחשבת באוכלוסייה הקיימת על יישוביה מאות שנים.
בעקבות הניצחון הצבאי לא רציתי מדינה דו-לאומית אחת שיש בה שליט ונשלט, ומכאן מתקשה להיות דמוקרטית ומבוססת על זכויות אדם. מה שהכאיב בהמשך הייתה אותה קבוצה מקרב המתנחלים (גוש אמונים), שלקחה את החוק לידיה, ולפי שיקוליה קבעה עובדות בשטח בניגוד לעמדות הממשלה וצה"ל, ותוך עימותים איתו, והכתיבה את סדר היום הלאומי. לתפיסתי, הם 'תקעו מסמרים' בגלגלי כל הסדר חיים משותפים, זה לצד זה, שהיה אפשרי והכרחי.
החשש שהרוח המשיחית של 'קיבלתי את הארץ מידי שמיים, והיא שלי' משתלט ויכשיל כל הסדר לעתיד. אולי אחת הבעיות הקשות והמכאיבות היא שבכלל לא מדברים על הסדר עתידי. אולי יש המאמינים ש'ההבטחה' מתירה לנו להיות אדונים.
בתפיסתי זו טעות פוליטית אבל גם מתכון (כפי שאנחנו למדים קרוב ל-60 שנה) להתקהות מוסרית שלנו, להכלה של כוחנות, התעצמות התנהגות אלימה, זלזול ברשויות החוק, כאוס חברתי ופעילות המנוגדת לערכי מוסר וצדק, שינקנו דווקא מהמקורות שלנו".
דברי אהוד רבין המצוטטים כאן לא הובאו על ידי כדי לשכנע בצדקתם, אלא כדי להבין לעומקן את תפיסות עולמו של השמאל, שלתנועה הקיבוצית יש יד חשובה בעיצובן. הדרך לאחדות עוברת דרך הבנת כאביו של היריב האידיאולוגי. בלעדיה לא תיכון אחדות.
האם לאחר הבנת כאביו ותפיסותיו של היריב מובטחת אחדות? ממש לא. אפשר שדווקא לאחר ההבנה של שורשיהן העמוקים של תפיסות השמאל, תגיע הציונות הדתית למסקנה הכואבת שלא ניתן לגשר על התהומות המפרידים בינה לבין הציונות החילונית, שהקריאות לאחדות לא נופלות על אוזניים קשובות, ותרים את ידיה לאות ויתור על החתירה לאחדות. ואפשר שהציונות הדתית תקבל במידה חלק מטיעוני השמאל ותרפה טיפה מאידיאולוגיית ארץ ישראל השלמה. ואפשר גם שהיא תנסה להעמיד את השמאל על תפיסותיו המוטעות, שאולי נשענות על עובדות מוטעות, ולשכנע את הציונות החילונית שהגיעה העת לרענן את תפיסותיה האדוקות, להשתחרר מכעסים בני 60 שנה, ולהתייחס בעיניים פקוחות למציאות של היום.
זו הדרך לאחדות ואין בלתה.
