העוצמה שבענווה

בשני מקומות בתורה מתוארת הקרבה המיוחדת בין ה' לבין עמו, באמצעות המילה "סְגֻלָּה". בפעם הראשונה: " … וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ " (שמות י"ט, ה'), ובפעם השנייה בפסוק "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה … לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה " (דברים ז',ו'). בשתי הפעמים הפסוקים נסמכו למעמד הר סיני. האחד נאמר לפני מתן תורה, כהקדמה לנתינת התורה. השני לאחר מעמד הר סיני כנימוק לכך שהתורה ניתנה לעם ישראל. פרשנים פירשו סְגֻלָּה מעין קניין, יקר ערך וכך כותב אבן עזרא : "ומלת סגולה דבר נכבד ונחמד, ולא ימצא אחר כמוה". כלומר, יחיד ומיוחד ואין כמוהו בעולם. רש"י מפרש: "אוצר חביב … כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם".
וכך הכתוב מנמק את סיבת הבחירה בישראל: "לֹא מֵרֻבְּכֶם מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" ומסביר רש"י: "לא מרבכם – כפשוטו. ומדרשו לפי שאין אתם מגדילים עצמכם כשאני משפיע לכם טובה לפיכך חשקתי בכם".
חובתנו כעם היא לא להגדיל את החשיבות העצמית שלנו, אלא למעט אותה. להיות "עם סגולה", פירושו להיות עם, שמרסן בלי הרף את החשיבות העצמית שלו. אל לנו למחוק את זהותנו ואת ייחודנו אלא להיות "עם סגולה" בכך שנשמור "את המצוה ואת החקים ואת המשפטים" ובתנאי שנהיה – "אַתֶּם הַמְעַט" , דהיינו להיות בהצנע לכת, היפוכה המוחלט של יוהרת הכוח והמניין.
בתקופת הקורונה שמענו ניתוחים לרוב. האפידמיולוגים ואנשי מדע מציגים לנו את העולם באמצעות עקומות שצריך לשטח אותן. אלא שככל הנראה החיים אינם מודל מתמטי. לא היה באפשרותנו לצפות את הנגיף וככל הנראה קשה גם לדעת מתי הוא ייעלם. עד כה, החברה המערבית קידשה את ההצלחה ברמה כמעט דתית. לא פלא, אם כן, שההפך ממנה – הכישלון – נחשב לאחד הדברים הגרועים ביותר שיכולים להתרחש בחייו של אדם ובחייה של מדינה.
המסר העולה מתוך הפרשה הוא שדווקא הייחוד שלנו כעם הוא בענווה. אנו עם סגולה דווקא בשל כך, שאנחנו לא מגדילים את עצמנו. אמנם אל לנו פאסיבים אלא לחקור ולהגיע לתוצאות טובות יותר, אולם תפקידנו להתמודד עם הנגיף גם במישורים אחרים. בעת הזו מוטלת עלינו חובה לראות בנגיף גם כאמצעי לצמיחה רוחנית חדשה ולתובנות ערכיות.
ואתחנן תש"פ