הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)לא ניתן להכניס עולם רוחני מלא למסגרת של חוקים והלכות לעולם יהיה הסכום הכולל גדול בהרבה ממה שניתן לעצב בניסוח של הלכות שונות. דיני שבת לדוגמה אינם מכסים את השבת כולה – הם מגבשים באופן מעשי חלק מדמות השבת. ברם, יכול אדם לשמור את הלכות השבת מהתורה בקפדנות ואף על פי כן לחלל את השבת ב"עובדין דחול" ובהתייחסות אל יום השבת כאל יום חול. גם חכמים עדיים לא הכניסו את כל העולם השבתי כולו למסגרת ההלכה.
התמודדות עם מציאות זו נעשתה במצוות כלליות שניתנו בתורה. בתחום בין אדם למקום בוארה על ידי הרמב"ן מצוות "קדושים תהיו" כמצווה המתמודדת עם האווירה הכללית של קדושה. הרמב"ן חידש כי יכול אדם להיות נבל ברשות התורה בענייני שמיים. כדוגמה הוא הביא את האדם האוכל אוכל עם כל ההכשרים האפשריים, אך הוא זולל וסובא. אדם זה שומר על העיצוב המשפטי של ההלכה, אולם רחוק מתוכנה הפנימי. לא לכך התכוונה התורה בשעה שהיא ציוותה את מצוות האכילה. דוגמה נוספת יכולה להתקיים בתחומי הצניעות – יכולים איש ואישה להיות לבושים על פי ההלכה ומידותיה באופן המלא, ואף על פי כן להיות בלתי צנועים בעליל – בהתנהגותם, באופיים ובלבושם. דברי הרמב"ן לא באו ח"ו כדי להפחית את המחויבות המוטלת על האדם. הרמב"ן אפילו לא העלה על דעתו לטעון כי התורה אינה משפטית או הלכתית. לא ניתן לחיות חיי קדושה באכילה באוכל שאינו כשר, או לנהוג בצניעות כאשר הלבוש אינו ראוי, היחס בין המינים פרוץ וההתנהגות האישית אינה נאמנת לדרכה של תורה חידושה של התורה במצווה הכללית הוא שבאלה לא די – על האדם לבנות עולם מקיף וכללי סביב מצוות אלה, כדי שיהיה קדוש באמת.
דברי הרמב"ן מכוונים כאמור לחובת הקדושה ולזכות הגדולה לחיות בה בתחומים שבין אדם למקום. בפרשתנו קיימת השלמה בתחומים של בין אדם לחברו. נצטווינו בפרשה לעשות הישר והטוב בעיני ד'. גם כאן קבע הרמב"ן כי החובה הראשונית והבסיסית למילוא מצוות התורה היא הבסיס, אך אין בו די: "…לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל ,לא תקום ולא תטור, ולא תעמוד על דם רעך, לא תקלל חרש, מפני שיבה תקום וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין…".
זה הבסיס התורני המוחלט לקיומה של מערכת הגינות וצדק ביחסי בין אדם לחבירו, גם אם אין הלכה מפורשת בעניין זה. דוגמה לדבר היא סוגיית הקניין הרוחני או זכויות היוצרים. שאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר מהבחינה המשפטית-הלכתית, בשל הצורך בהכרה הלכתית בבעלות על נכס שאינו ממשי. ברם, אין איש חולק על חוסר ההגינות המשווע בצריבת דיסקים, בהורדת יצירות מאינטרנט ובכל דרך אחרת של גניבה. אין איש בעולם שיטען כי אין כאן הפרה בוטה של ה"ישר והטוב בעיני ד'". כל זה בתוספת חילול שם השם הנורא בכך שמדינת ישראל מצויה ברשימת "מדינות עם דיסק אחד" ! על כן, מן הישר והטוב בעיני ד' להיות מובילי דרך בהגינות היצירתית ובשמירה על עבודתו של האחר.
דוגמה נוספת מצויה בעולם הדין היא הפשרה. אין הלכה המחייבת את האדם להתפשר, וזכותו לעמוד על שלו ולתבוע את המגיע לו. התנהגות הפשרה היא חלק מיסוד הישר והטוב בעיני ד' – היא המרככת את הקיום העולמי, מרגיעה את המחלוקות הקשות בין בני אדם, ומוציאה את כולם מרוצים ושמחים מהתהליך הדיני. הצירוף של קדושה שבין אדם למקום יחד עם עשיית הישר והטוב בעיני ד' היא דמותה של המציאות התורנית המלאה.
(ואתחנן תשס"ד)
