הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)ההרגל הוא אולי הכוח הגדול ביותר בחיי אדם וחברה, אך גם אתגר מסוכן. אנו נוטים לדבוק בו משום שהוא מגלם ערך, אמונה וניסיון היסטורי שהחזיקו אותנו אלפי שנים. אך, מתי ההרגלים משמשים עוגן ומתי הם דווקא עוצרים אותנו ומחייבים שינוי? זו הדילמה המרכזית של דורנו: בחברה החרדית מתלבטים מה לשמר ומה להרפות, ובחברה הכללית, גם מי שלא רואים עצמם מחויבים לקיום מצוות, מבקשים להישאר מחוברים למסורת בת אלפי שנים. שאלות אלו מקבלות משנה תוקף בעידן של שינויים גדולים: שיבת העם היהודי לארצו, מציאות חברתית ותרבותית מאתגרת, וכדומה. דוגמה מובהקת היא קהילת בית ישראל יהודי אתיופיה. עבור רבים מאיתנו העלייה לישראל לוותה בתחושת חורבן תרבותי ומסורתי. כדי לשמר את הזהות היה צורך לנסח מחדש מנהגים עתיקים ולהתאימם למציאות החדשה. להלן דוגמא מרתקת מתוך עולם השידוכין והנישואין.
על פי המנהג האתיופי, גבר לא פונה לאישה בהצעת חברות שתוביל לנישואין. אם יעשה כן ייחשד בשידול לזנות ולא ייענה. היוזמה לשידוכין מגיעה מהורי החתן. הורי הכלה ממתינים להצעות. כאשר הורים חושבים שהגיע זמנו של בנם להקים בית, הם מתייעצים עם קרובי משפחה אלו בנות מתאימות לו. המשפחה נרתמת לחיפושים. כאשר מוצאים בת שהגיעה לפרקה מתחילים לברר מספר דברים. ראשית, שהיא אינה קרובת משפחה, שכן באתיופיה אסור להתחתן עם קרובי משפחה עד שבעה דורות אחורה מכל צד שהוא. אחר כך מבררים פרטים על מצב משפחת הכלה: שמירת המסורת, דרך ארץ, מצב כלכלי, שמועות על המשפחה. כל הבירורים נעשים בסודיות בתוך המשפחה.
אחרי שהוחלט על הכלה המתאימה, אבי החתן וחברו הקרוב הולכים אל בית הורי הכלה, ללא הודעה מוקדמת, ומבקשים להתארח שם. הורי הכלה המיועדת לא יודעים את סיבת בואם. לאחר שהאורחים אוכלים ושותים, קם אחד מהם בפני ההורים ואומר: "באנו היום לכאן כי חפצנו מאוד בקרבה שלכם, זאת אומרת רצינו לבקש את ידה של בתכם לאישה לבננו-שלנו." הורי הכלה מבקשים מהאורחים לשבת ומבקשים בהתרגשות שייתנו להם זמן להתייעץ עם קרובי משפחה, ומבטיחים תשובה בזמן הקרוב. לאחר בירור שלהם על הורי החתן, הייחוס המשפחתי ומצבם הכלכלי, אם הם מחליטים לתת תשובה שלילית, הקשר מסתיים. אם התשובה חיובית, מיד הורי החתן והכלה קובעים זמן לאירוסין. האירוסין נערכים בבית הורי הכלה. באותו מעמד, הורי החתן נותנים סכום כסף קטן על מנת לתת תוקף להסכמה. אבי החתן וחברו עומדים בפני הורי הכלה כאשר שניהם לבושים בלבוש מיוחד, ואומרים: "כפי הסכמתכם באנו לארס את בתכם לבננו." אחרי שניתנה ההסכמה הרשמית, מוציא אבי החתן כסף ונותן לאבי הכלה. לאחר מכן נערכת סעודה בהשתתפות אורחים. בכל זמן הטקס, לכלה אסור להראות פניה לפני האורחים ולכן היא אינה יוצאת מחדרה. גם החתן המיועד לא יראה את הכלה עד החתונה.
תקופת האירוסין יכולה להימשך בין שנה לשלוש שנים. בימים שלפני החתונה בונים סוכה גדולה ומכינים את הבשר שיוגש בחתונה. את יום החתונה פותחים בטקס מקדים שנקרא "קשרה" בבית הורי החתן. לאחר מכן הולכים לבית הורי הכלה ומביאים אותה אל בית הורי החתן. הכלה הולכת ללא כל תכשיטים עליה (התכשיטים נשלחים עמה בארגז), והיא מתקשטת בבית הורי החתן רק לאחר ברכת הקסים. לאחר סיום הברכות, החתן והכלה הולכים עם שני עדים לחדר נפרד, ושם מתבצעת בעילת המצווה. לאחריה נכנסים העדים פנימה על מנת לבדוק שאכן הכלה הייתה בתולה. סבי אמר לי שכמעט תמיד מצאו העדים דם בתולין. לאחר שאישרו הקסים את העדות, הם מברכים את הורי הכלה על החינוך והצניעות ועל כך ששמרה את עצמה והחזיקה עצמה כשרה, ואז מתחילה השמחה האמיתית במשך שבעה ימים ואף יותר.
אם לא מצאו דם בתולין, העדים והחתן מגיעים אל הקסים ואל זקני הקהילה ומורידים את ה"קשרה" של החתן, כך למעשה מודיעים שלא נמצאו בתולין לכלה. הקסים מבררים עם העדים את עדותם, אחר מכן אם הכלה מבררת מה התרחש, ולבסוף מזמנים את הכלה. אם מתברר שיש דברים בגו, הכלה והוריה משולחים חזרה לביתם בבושת פנים. הורי החתן מתחילים לחפש מחדש, והכלה תחכה להצעות נישואין מאנשים שאין להם ייחוס משפחתי או כל מעלה אחרת.
כל זה השתנה מן הקצה אל הקצה עם העלייה לישראל. מנהיגי הקהילה ניצבים מול שאלות קשות, המחייבות הכרעות ולעיתים גם גורמות למחלוקות פנימיות: מה לשנות ומה לשמר? אבל האופן שבו הקסים מתמודדים כיום עם השינויים הללו, יכול לשמש השראה גם לפוסקי ההלכה של זמננו. בימים אלו של חשבון נפש עלינו להכריע אילו הרגלים נחזק, ואלו עלולים להביא אותנו לאבדן אישי, משפחתי ולאומי. לא פעם דווקא שינוי הוא הדרך לשמר. שימור עיוור עלול להפוך לאובדן הדרך.
