אלול ללא חרדיות

הלכה ישראלית |

ד"ר יואב שורק, יו"ר 'תורה ישראלית – לכתחילה'

גם מי שלא פתח את 'זמן אלול' בישיבה, נכנס לאווירת החודש דרך תקיעת השופר בסוף שחרית (לאשכנזים) או הסליחות (לספרדים). בבוא אלול אלינו ריח סתיו עולה, ריחם של הימים הנוראים המתקרבים – ראש השנה ויום הכיפורים. באופן מסורתי, ובאופן טבעי לסיכומה של שנה, אלו ימים של חשבון נפש, וגם ימים של תשובה.

אך מהו התוכן של התשובה הזו? על מה אנו עושים חשבון נפש?

לרוב, העיסוק מתרכז בעניינים 'דתיים': יותר על כמה אנו מתפללים או קובעים עיתים לתורה, פחות על כמה אנו עומדים בתוכנית אימונים או בדיאטה; יותר על זהירות בצניעות, ופחות על כמה התנהלנו בהגינות מלאה עם לקוחות או עם ספקים. זה טבעי, כי בסופו של דבר הזירה שבה מתרחשים הימים הנוראים היא בית הכנסת, המרחב ה'דתי', ולא הכנסת, המרחב של חיי הציבור הכלליים; אבל עצם העובדה הזו היא שריד לשנות גלותנו הארוכות. מעבר לכך, וכפי שנסביר להלן, יש כאן גם החמצה גדולה – הקשורה במונופול החרדי שהותרנו על היהדות שלנו.

"סְתָו יְהוּדִי בְּאֶרֶץ אֲבוֹתָי / שׁוֹלֵחַ בִּי / רִמְזֵי אֱלוּל" כתב אברהם חלפי, איש העלייה השלישית, והמילים הללו ('אלול', 'יהודי') מעוררות בו רגשות מוגדרים של עצב והתכנסות, עם אסוציאציה ברורה של "פָּנִים יְהוּדִיּוֹת מִן הַגּוֹלָה / בַּאֲפַרְפַּר נוּגֶה / יְרַחֲפוּ לִפְנֵי כִּסֵּא אֲדוֹן עוֹלָם". הרי לנו, בכמוסה, הכישלון הגדול של המהפכה הציונית: הותרת ה'יהדות' כמושג השייך לעולם הגלותי של העבר – ולעולם החרדי של היום.

והרי זו אינה האמת. את "הַצִּפֳּרִים הַקְּטַנְטַנּוֹת שׁוֹרְקוֹת הָעֶצֶב / שֶׁל יוֹם-הַכִּפּוּרִים" נוסח-חלפי, ראוי להחליף בתמונה הארצישראלית של "לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים", יום של סליחה וכפרה – אך גם של שמחה בבחירת ישראל בידי הקב"ה.

היהדות היא מימוש הברית שבין ה' לעמו, שהחלה ביציאת מצרים ובמתן תורה, ברית שבבסיסה עומדת הכפירה בעבודה זרה והדבקוות במצוות ה', ברית שלבשה פנים שונות במשך הדורות, כשאחת הפנים הללו היא חיי התורה והמצוות כפי שעיצבום חז"ל, בעיקר משעה שחרב הבית והגלות היתה לבסיס הקיום שלנו.

בדורות האחרונים, חלקים גדולים מעם ישראל חדלו להיות מחויבים לפנים הללו, ליהדות ההלכתית בצורתה המאוחרת. אבל הברית לא שקעה אלא העבירה מוקד: היא ממשיכה כאשר ביטויה מצוי בתקומת ישראל, בקיבוץ גלויותיו ובמלחמה באויביו הקמים עליו. אשר על כן, כולנו שותפים לתחושה שהאירועים העוברים עלינו ראויים  להיכתב בכרכים הבאים של התנ"ך – שכן הם חורגים בכל מובן מההתנהלות הרגילה של סכסוכים לאומיים. עוצמתם מבטאת את הברית שבין ה' לעמו, ברית שמתבטאת גם במידת הדין וגם במידת הישועה.

ובכרכים הבאים הללו של התנ"ך – החברה החרדית אינה נמצאת. לא בה פוגע האויב, אלא ב'ציונים', ולא היא הנלחמת נגד אויבי ה' – אלא 'הציונים'. אלוהי ההיסטוריה, כך מתברר, אינו מתעניין באמת במה שעושים בניו שבחרו להפנות עורף להיסטוריה, ולהפוך את היהדות למסדר דתי העסוק כל כולו בעבודת ה' אישית ובאינטרסים קהילתיים. אין עדות עמוקה מזו לכך ש'היהדות' אינה שם נרדף ל'חרדיות' – אלא להפך.

אבל חלפי – כמי שבחר, כמו רבים מבני דורו, בנטישת המסורת על מנת להיות ליהודי חדש – אינו יכול שלא להתרפק על ה'יהדות' הזו של גלות, עצב והכאה על חטא הרחק מחוץ להיסטוריה. כיוון שהוא וחבריו לא לקחו בעלות על היהדות, ולא הציבו אלטרנטיבה לפרשנות החרדית שלה, נגזר עליהם לראות את היהדות מרחוק – ולהעניק מונופול על המותג לגירסה לא רלוונטית שלה.

הציונות הדתית, לכאורה, פטורה מהמחדל הזה: היא עסוקה בתורה וממשיכה את היהדות בדרך המתרחקת מהאפרפר הנוגה של פני יהדות-הגולה. ובכל זאת, היא עדיין סבוכה באיזו זיקה של הערכה כלפי הגירסה החרדית, עדיין נתונה בצורות שונת של רגשי נחיתות, ובעיקר – לא מצליחה להעמיד את עצמה כאלטרנטיבה חזקה עבור חרדים שמתפכחים מהבדלנות והניתוק של מגזר-מכורתם.

אחת הסיבות לזיקה הנמשכת הזו היא העמדה ההלכתית שאימצה הציונות הדתית, עמדה לפיה יש להמשיך ולקיים את כל המצוות שקיימנו בגלות בדיוק באותה הצורה – וגם להמשיך ולקיים את הדיון ההלכתי עם 'גדולי הדור' החרדים, אלה שעיניהם עיוורות לעיקרי היהדות בדור הזה – אך ידם רב להם בכתיבה ומחקר הלכתיים ביחס להלכה הישנה – שעבור הציונות הדתית היא עדיין ההלכה התקפה.

והלכה, רבותיי – הלכה זה חשוב. ההלכה היומיומית מעצבת את התפיסה הדתית של כולנו, לא פחות ואולי יותר משיעורי אמונה ומספרות רעיונית. כדי שהתורה שיצאה מהגלות תהיה התורה העיקרית שלנו, לכתחילה – אנו נדרשים לשחרר את ההלכה היומיומית והעוגן האורתודוקסי-חרדי ולבנות גם אותה מחדש כתורת ארץ ישראל. וכן, זו בדיוק משימתנו ב'לכתחילה'.