יואב שורק (ד"ר, יו"ר 'תורה ישראלית – לכתחילה')פרשת כי תבוא פותחת בתיאור מצוות הביכורים, תיאור חגיגי במיוחד: בן ישראל שזוכה לנחלה בארץ לוקח מראשית פרי האדמה, שם אותו בטנא, הולך איתו למקדש, בא אל הכהן, ואחרי הכרזה מקדימה ראשונה הכהן לוקח את הטנא, מניח לפני המזבח ואז מביא הביכורים קורא לפני ה' כמה פסוקים, מסכת ארוכה וחגיגית: 'ארמי אובד אבי וירד מצרימה…' ואחרי 'ארץ זבת חלב ודבש' מסיים מביא הביכורים בקביעה 'ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה", מניחו לפני המזבח ומשתחווה – ושמח 'בכל הטוב'. מי שהפסוקים שגורים על לשונו ישים לב לעוצמה הטעונה בהם: המלים 'ה' א-לוהיך' חוזרות שוב ושוב, בכל פעולה, גם כשכמעט אינן נדרשות: 'כי תבוא אל הארץ – אשר ה' א-להיך נותן לך'; 'אשר תביא מארצך – אשר ה' א-להיך נותן לך'; 'והלכת אל המקום – אשר יבחר ה' א-להיך'; 'ואמרת אליו הגדתי היום לה' א-להיך' – וכן הלאה והלאה. דווקא פעולת הבאת הביכורים, מלמדת התורה, היא הפעולה המממשת את הזיקה בין אדם לא-לוהיו.
ואם לא די לנו בחגיגיות של הפרשה, באים חכמים במשנה ומתארים את טקסי הבאת הביכורים בתיאור קסום, שמוסיף ממד של חגיגה ציבורית גדולה: "כיצד מעלין את הביכורים? כל העיירות… מתכנסות… ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסים לבתים. ולמשכים היה הממונה אומר: קומו ונעלה ציון אל בית ה' א-להינו… והשור הולך לפניהם וקרני מצופות זהב, ועטרת של זית בראשו, והחליל מכה לפניהם… וכל בעלי אמנויות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלים בשלומם: 'אחינו אנשי מקום פלוני, באתם לשלום'!.. הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס… ודברו הלויים בשיר: 'ארוממך ה' כי דיליתיני ולא שימחת אויבי לי'" (משנה ביכורים פרק ג).
גם האסתטיקה דיברה, לא רק בקרני השור: "ולא יביאם בערבוב, אלא שעורים מלמטה, וחטים על גביהן, וזיתים על גביהן, ותמרים על גביהן, ורימונים על גביהן, ותאנים למעלה מן הכל. ויהיה דבר אחר מפסיק בין מין ומין, כגון הוצין וחלף או עלין וכיוצא בהן. ומקיף לתאנים אשכולות של ענבים מבחוץ". עם הביכורים מביא האיכר גם קרבן שלמים, לקיים בו ושמחת לפני ה', וחוובה עליו גם להישאר ללון בירושלים לפחות באותו הלילה (רמב"ם, הלכות ביכורים, פרק ג').
קריאת התיאורים הללו היא מרוממת ומרגשת – ובדרך הטבע מה שתופס את דמיוננו הם תיאורי העלייה לרגל וחלום בית המקדש בתפארתו. אבל כדאי לתת את הדעת גם ל'כוכבים' האמתיים של הערב – פירות ארץ ישראל. אל הפירות הראשונים ניגשים וכורכים עליהם חוט לסימן; את הפירות הללו מקשטים ומעטרים ומסדרים; והחגיגה כולה היא חגיגת היבול. במאמר קצר של הרב משה שמואל גלאזנר, 'הציונות באור האמונה', מפנה הרב את תשומת לבנו לכך שהעסק הגדול סביב הבאת הביכורים דומה לתערוכה חקלאית, או לתחרות-יבול חגיגית, כמקובל בחברות חקלאיות.
ואכן, אנו מדברים בחברה חקלאית; והחגיגיות הרבה שמעניק המקרא ואחריו חכמים להבאת הביכורים היא למעשה העלאה על נס של המלאכה – ואמירה לפיה טיפוח שדותינו ומטעינו הם עניין קדוש. לא קדוש במובן של פרוש מן החיים, שהרי אלו החיים עצמם; אלא שטיפוח זה הוא חובת האדם בעולמו והוא מפתח זיקתו לא-לוהיו.
כפי שהזכרנו בתחילה, על הבאת הביכורים נזכר שם הוי"ה שוב ושוב ושוב – וכפי שקוראי מדור זה אולי זוכרים, בפרשת ראה ראינו כמה מסוייגת התורה מפולחן מפורש ברחבי ארץ ישראל. עיקרה של עבודת ה' אינה נעשית אפוא במזבח – וגם לא ברגע הבאת הביכורים – אלא נעשית בשדה, כל השנה, בארץ אשר ה' א-להיך נותן לך.
ואולי להשלמת התמונה ראוי להיזכר במצוות השבת, המצווה היחידה בעשרת הדברים שבה נדרש האדם לקדש דבר-מה, לייחד אותו לא-להיו. גם בה, הקדושה אינה נוכחת כדבר לעצמו – אלא כמצווה הבנויה על מלאכת האדם. אחרי הפתיחה "זכור את יום השבת לקדשו" מגיע הפירוט, שמתחיל דווקא הרחק מן השבת: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך", אלו הם הימים הרגילים, רוב הימים; "וביום השביעי שבת לה' א-להיך – לא תעשה כל מלאכה". אותה מלאכה שאתה עושה ששה ימים, אתה נמנע מלעשות ביום השביעי, שביתה המוקדשת לה'. הקודש מגיע אחרי ימי המלאכה, לא לפניהם; והוא המיעוט ולא הרוב. מדוע? כיצד ניתן להסביר את הסדר ואת הפרופורציות, המעלים על נס דווקא את ימי המעשה?
אולי כפי שלמדנו מפרשת הביכורים. בחברה מתוקנת, כחלום המתואר במקרא על חיינו העתידיים בארץ ישראל, השכינה שורה במעשי ידינו – ואנו מעניקים למלאכתנו את מלוא הערך הא-לוהי שלה, כמימוש האדם הפועל בצלם א-לוהים.
