האם באתיופיה תקעו בשופר?

 

לחלק מחכמי הקהילה האתיופית לא היה ידוע על מנהג התקיעה בשופר, שהופסקה, שכן היא עלולה היתה להתפרש כמרד בשלטון ולעורר את חמת הגויים

ביהדות אתיופיה ראש השנה נחוג יום אחד בלבד, ככתוב בתורה: "בחודש השביעי ביום הראשון בחודש". הפעם אכתוב על תקיעת שופר במנהג יהודי אתיופיה והקשר בין תקיעה בשופר לצופר שבאוטו.

התורה קבעה שיום ראש השנה הוא "יום תרועה", אך לא הסבירה כיצד תהיה התרועה ומה הוא טעמה של מצווה זו. בשל אי בהירות כיצד לקיים מצווה זו ומה הוא טעמה, נוצרו מסורות ומנהגים שונים מעדה לעדה ומזרם לזרם. ביהדות הקראית, למשל, משמיעים קול תרועת שמחה של המוני בני אדם המגיעים לתפילה החגיגית של יום תרועה ואין תוקעים שם ב"יום תרועה" בשופר. הם הבינו שהמונח "תרועה" פירושו השמעת קול (צעקה) של המוני בני אדם לשמחה, או לאבל, או למלחמה. ולכן, הם מבינים את "יום תרועה" כיום שמחה ויום התעוררות של לבבות בני האדם. מנגד, חכמי הגמרא קבעו שהתרועה בראש השנה תיעשה בשופר כמו ביובל.

לאורך הדורות התווספו טעמים שונים למצוות התקיעה בשופר. מהו המנהג אצל יהודי אתיופיה? בפועל, תקיעת שופר בראש השנה לא נהגה באתיופיה. מדוע? האם יהודי אתיופיה קרובים למסורת הקראית, או למסורת הרבנית? נראה שהתשובה לכך איננה חד-משמעית. הם לא דומים לא למסורת הרבנית ולא למסורת הקראית.

חלק לא מבוטל של חכמי הקהילה האתיופית טוענים שלא היה ידוע להם על מנהג התקיעה בשופר והם לא שמעו על כך. סבי זצ"ל סיפר לי ש"אמנם לא נהגנו לתקוע, אך המצווה היתה ידועה לנו וגם טעמה של המצווה, אך לצערנו במהלך אורך גלותנו באתיופיה, מצווה חשובה זאת הופסקה, נשתכחה מפאת אונס. הסיבה- תקיעה בשופר עלולה היתה להתפרש כמרד בשלטון ולעורר את חמת הגויים עלינו" (על פי המסורת היתה תקופה של ארבעים שנה שבה לא הורשתה הקהילה לקיים את המצוות. על פי המסורת, בתקופה זאת נשתכחו מצוות רבות, וחכמי הקהילה לא הצליחו לשחזרן לאחר מכן).

ומהי האמת ההיסטורית? האם יהודי אתיופיה באמת לא נהגו כלל לתקוע בשופר ובכך הם דומים למסורת הקראית, או שנהגו לתקוע בשופר אך מצווה זאת נשתכחה מהם? כך או כך, זה בהחלט מעורר את השאלה מה היה המנהג המקורי אליו התכוונה התורה.

הרמב״ם, למשל, כותב שזו גזירת הכתוב, היינו מצווה שטעמה נסתר מאיתנו. אך יש בה גם רמז: ״עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה…".

ד"ר דב הרמן מביא בספרו 'מעגלי המועדים' מספר הוגי דעות יהודים אשר נתנו טעמים שונים לתקיעה בשופר.  ביניהם, ידידיה (פילון) האלכסנדרוני, הרואה במצווה שתי משמעויות: "אחת לעם ישראל, בזה שהיא מזכירה את מעמד מתן תורה כדי שנתעורר לאמונה בה', ואחת לאנושות כולה, בכך שהקולות הבוקעים מהשופר מזכירים מלחמות בין עמים ואת מלחמת האדם באיתני הטבע. מלחמות אלה מסכנות את האנושות, והתקיעות בראש השנה הן לכבוד הקב״ה שימנע מהאנושות אסונות אלה" (דב הרמן 'מעגל החגים').

שאלה נוספת שעולה בהלכה היא השאלה למי מיועדת התקיעה בשופר – לתוקע או לשומע? בתשובה לשאלה זאת ארצה לסטות מדיון הלכתי ולדון במנהג הקיים אצל חלק מהנהגים הישראליים בכבישי ישראל. כידוע לכולנו, יש מהנהגים ה"מחמירים" להמשיך לתקוע ולתקוע, אבל לא בשופר אלא בצופר שברכבם.

הצופר באוטו, כמו השופר בבית הכנסת, תפקידו להתריע, להעיר את העוסקים בזמן הנהיגה בהבלי העולם הזה ולהביאם להיות מפוקסים בכביש. אבל, כל עוד מטרת הצפירות היא לתקן אחרים באמצעות צפירות חוזרות ונשנות, ממש קולות מלחמה, הצפירות ימשיכו למרר חיים ולא בטוח שיצילו חיים. לשם כך נטע אחיטוב מציעה "לפתח טכנולוגיה (מאוד פשוטה) שתגרום לכך שהצפצוף יהיה צורם, מאוד צורם- גם למצפצפים עצמם- אז הם באמת יצפרו רק במקרה של חירום… צריך לדאוג לכך שהצפצוף יחריש גם את אוזני הנהג. במקרי חירום הצופר יעמוד לרשות הנהגים, אך בכל מצב אחר הם יעדיפו לתקשר עם הנהגים האחרים באמצעות קללות, או תנועות ידיים, או רחמנא ליצלן- לחכות רגע אחד בסבלנות".

הפתגם האתיופי אומר: "הסבלנות מרה, אך פירותיה מתוקים". אחיטוב, כמו במסורת האתיופית, מלמדת אותנו שיותר מזה שאנו נדרשים להשמיע את השופר לאוזניהם של אחרים, אנו נדרשים להשמיעו לעצמנו. המסורת האתיופית מלמדת אותנו שבמקום לנסות לשפר את מעשיהם של האחרים על ידי קולות מלחמה, אנו נדרשים, בראש ובראשונה, לשפר את מעשינו, על ידי הסבלנות, ובכך גם האחרים יזכו לשפר את מעשיהם.

(וילך תשפ"ב)