שבת המלכה או שבת המכה

למרות שהתורה מקמצת בפרטים בנושאים אחרים, היא חוזרת ומדגישה את עניין השבת פעם אחר פעם. לצד שבת בראשית, מופיעה השבת גם בעשרת הדברות, גם בפרשת כי תשא ("אך את שבתתי תשמרו"), גם בפרשת ויקהל ("וביום השביעי יהיה לכם קדש, שבת שבתון לה', כל העשה בו מלאכה יומת"), גם בפרשת קדושים ("איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו").
ויש לתת את הדעת לצורך בחזרה כפולה ומשולשת זו, שנעשית תוך שימת דגש לא רק על הצד ה"שלילי", על איסורי השבת ("לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת") אלא גם, ואולי בעיקר, תוך הדגשת המימד ה"חיובי" של היום: היותו "קדוש" והצורך "לעשות את השבת".
כפי שציינו חז"ל, חזרה זו, בהקשריה השונים, נועדה להזכיר לנו, בין השאר, שהמטרה אינה מקדשת את האמצעים. בניית המשכן ובית המקדש – בין משכן ה' ובין מטרה נעלה שמוגדרת על ידי אנשים שונים כ"מקדשם" הפרטי – אינם מצדיקים חילול שבת. גם הוראה מאחרים, המגולמת במצוות כיבוד אב ואם ומוראם, אינה מהווה צידוק לחילול שבת.
על פני הדברים, יש הרבה נימוקים לחילול השבת. אין בקיומה היגיון כלכלי (בוודאי לא בעולם שמתהדר בכך שבתי עסקיו פתוחים 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, כל ימות השנה), ואף לא היגיון סוציאלי. אם דרושה מנוחה לעובד, יבחר נא כל עובד את יום המנוחה הראוי בעיניו, ויחגוג אותו כראות עיניו (בהליכה לבית הכנסת ו"שלוש סעודות" או בהליכה לים, לקולנוע ולמגרשי הכדורגל). אין גם הצדקה כלכלית להשבתת המשק הישראלי דווקא ביום השבת, כשכל הבורסות בעולם המערבי שובתות דווקא ביום ראשון.
במשך שנים הרבה היו שסברו כי הפיתרון לשאלת השבת יימצא בחוק. וכך נחקקו חוק שעות עבודה ומנוחה וחוקי עזר עירוניים, האוסרים על פתיחת עסקים בשבת, כשפקחים דרוזים נשלחים לאכוף את קיומם.
אכן, התבוננות במצבה של השבת הישראלית צריכה לעורר דאגה בלב כל מי שהשבת יקרה בעיניו. אצל סוחרים רבים, הפכה "שבת המלכה" ל"שבת המכה", שבה הפדיון גדול פי עשרה ויותר מאשר בשאר ימות השבוע.
כבר לפני כארבעים שנה ויותר, קונן דודי, פרופ' פינחס פלאי (שהשבוע יחול יום השנה העשרים לפטירתו), על מצבה של השבת. "צא לרחובות הערים הגדולות שלנו", כתב באותם ימים, "בוא אל שבילי המשקים החקלאיים, עמוד לרגע על הכבישים הבין-עירוניים, והתגלתה לפניך תמונת זוועה מחרידה, תמונת אימים. והאימה אינה בחילול השבת הנעשה במידה מבהילה. תמיד היו פורקי עול ומשלחי רסן. האימה היא במשהו הרבה יותר עמוק וגורלי. האימה היא בביטול השבת. עַם השבת, אשר נתן לעולם את הערך הגדול של יום השבת השבועי; העם שידע לְעַלוֹת את שבתו למעלות קדושה עממית שאין כמוה; העם אשר ידע להרוות את שבתו בריח ניחוח עילאי ובטעם גן עדן של נשמה יתירה – העם הזה התפרק מעדיו ושכח טעם שבת. גדל דור שאינו מחלל שבת, כיוון שהוא כלל אינו יודע מה היא שבת. היא כלל אינה קיימת עבורו. שורשיו מנותקים כליל מאותה קרקע פורייה ודשנה בה צמח האילן רב הפארות והענפים ששבת שמו".
כדרכו, לא הסתפק בקינה, אלא ביקש "לעשות את השבת": "נדמה לנו שלא בכוח החוק נביא לתקנתה של השבת. בזאת שנכריח את מחללי השבת להשתמש בשבת במוניות במקום באוטובוס הציבורי, לא נביא יהודי אחד לידי שמירת שבת גם אם נשלה את עצמנו ואת "המצפון הציבורי" שלנו כי פעלנו גדולות. החוק בכנסת או בעירייה יישאר על הנייר, ללא כל ערך, אם לא תוקדם לו הכשרת לבבות והכנת התנאים המתאימים לקיומו", ומכאן הצעתו המעשית: "דרוש עוד יום אחד בשבוע שאליו יהיה אפשר להעביר את כל הפעולות הנעשות עתה ביום השבת והוא יהווה מעין יום מנוחה אזרחי, כדי שתישאר השבת היהודית פנויה להתייחדות אדם מישראל עמה בביתו ובחיק משפחתו".
בשנים האחרונות נעשו כמה ניסיונות בכיוון זה, שהיו שותפים להם אישים שונים, מכל קצווי הקשת החברתית, שרעיון השבת – גם אם לא בצביונה המקורי – יקר בעיניהם. בימים של "מעשי מרכבה" קואליציוניים, ראוי כי נזכיר זאת לעושים במלאכה, כדי שהשבת לא תהיה רק "שבת בבוקר יום יפה, אמא שותה המון קפה, אבא קורא המון עתון, ולי יקנו המון בלון", יום "מנוחה" של חולין, אלא גם יום של "קדושה", של שהייה בצל קורת הרוח, שהכל יכירו בטעמו הטוב והמשובח.
(ויקה"פ תשסט)