אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])אחת מדמויות ההוד והמופת ביותר בדורות האחרונים היא דמותו המופלאה של הנריק הירש גולדשמיט הי"ד, הידוע יותר בשמו הפולני יאנוש קורצ'אק. ביקרתי כבר עשרות פעמים בבית היתומים שלו בוורשה, מוצא עצמי פעם אחר פעם עומד מוקסם ונרגש מול המקום, הדמות, החסד, והרוח שנשבה במקום הקדוש הזה. בית היתומים נוסד ונוהל על ידי קורצ'אק, שהיה סופר, רופא, קצין, איש תקשורת אהוד, ומעל ולפני הכל – אומן חינוך ואנושיות.
קורצ'אק לא בא מבית דתי, ההיפך, הוא הגיע מרקע מרוחק מיהדות, על גבול ההתבוללות, עם זהות יהודית חלשה מאוד. עם זאת, בערב הימים הנוראים תש"ב 1941, בשעותיו הקשות של גטו ורשה, הוא ביצע מעשה חינוכי ורוחני גדול ואצילי. באותם הימים המצב בגטו נעשה קשה מיום ליום. הרעב, העוני, ההשפלה והמוות המרחף באוויר. אם בוורשה רבתי כך, הרי שבבית היתומים של יאנוש קורצ'אק על אחת כמה וכמה.
ערב הימים הנוראים, קורצ'אק, המחנך הדגול, מגיע למסקנה שמה שהילדים זקוקים לו עתה יותר מכל זה סעד רוחני ותפילה. הוא פונה ב-29 באוגוסט 1941 במכתב שנשלח מבית היתומים ברחוב קרוכמאלנה 92 [שאח"כ עבר לרח' חלודנה 33] אל ידידו מר מיכאל זילברברג, וכותב לו כך: "אדוני הנכבד, מטעמים שונים אנו רוצים שתפילות החג תתקיימנה בבית היתומים". קורצ'אק מבקש את סיועו בארגון מניין לילדים.
בספר 'יאנוש קורצ'אק – מן הגטו', בהוצאת 'בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד', תשל"ה, מופיע התיאור הבא: "בשעות הקשות ביותר, כאשר ננעלו לפניו כל שערי ההיגיון ונסתתמו כל מעיינות הדמיון, פונה קורצ'אק לאמצעי בדוק, שלא פעם כבר נתנסה בו בחייו – לתפילה… הגם שמאז ומתמיד התייחס בכובד ראש לכל הקשור לדת, הרי לא מצא עניין במצוות המעשיות במשמעותן המקובלת אצל יהודים, ואף לא קיימן… לאחר מות אימו, היה נתון כולו להרגשות אשמה ובדידות. השורות המעטות של ההקדמה ל'שמונה עשרה התפילות של אלה שאינם מתפללים' מבטאות את השקפתו על הקשר הקיים בין האדם לבין א-לוהיו ועל מקומה של התפילה בו: "סודות הנפש הלחושים, אלה שאדם משמיע באוזני עצמו, כרכתי ברצועות התפילה. ידעתי כי כל יצור חייב לכרוך בחייו עולם גדול על ידי עצמו דרך הא-לוהים, ועם הא-לוהים דרך עצמו".
"אמונתו הייתה עמוקה, אישית, מובהקת. אמונה שבלב וכך גם תפילתו. ברגעים קשים מצא בה פורקן, עזרה וסעד. בתוך סבך בעיות החיים שבפניהם עשוי לעמוד לעיתים האדם כמו לפני קיר אטום… הקריאה ביומן [של קורצ'אק; א"ר] ועדות אנשים שחיו במחיצתו נותנות מקום להניח שאמונתו לא נסתלקה ממנו בתקופה הקשה של הגטו. ככל שמראות הגטו והמתרחש בו זעזעו באכזריותם ונשגבו מבינתו של האדם, כן תהה בבקשת תשובה באמונתו ובתפילתו…"
"עמל רב השקיע קורצ'אק בארגון תפילות ימים נוראים של שנת תש"ב בבית היתומים. הוא ראה בזה, בימים הקשים ההם, סעד רוחני… הוא שמר גם הפעם בקפדנות על הכלל המקובל לגבי חניכיו – חופש אינדיווידואלי בכל הנוגע בענייני דת. מהאולם הוצאו המיטות, והמיטה רופדה בשטיחים. הובאו ספסלים, ארון קודש עם 2 ספרי תורה. קורצ'אק עצמו עמד שקוע בתפילה רחוק מקיר המזרח, כשבידיו מחזור בתרגום פולני. באותם ימים נוראים נשא דברו פעמיים, גם בראש השנה וגם ביום הכיפורים. דבריו סובבו על הנושא 'אדם יסודו מעפר וסופו לעפר', ועל הרעיון שככל שייסורי אדם גוברים, כן גובר רצון החיים שלו… היה זה יום הכיפורים האחרון שלו ושל ילדיו".
מזווית הראייה שלו, מתאר מיכאל זילברברג, זה שקורצ'אק פנה אליו בבקשה לארגן את המניין, את שהתרחש באותם ימים באותן דקות קדושות של תפילה בבית היתומים. הדברים נכתבו על ידי זילברברג ביומן ווארשה, לונדון 1969, בהוצאת 'דביר', ופורסמו גם בספר 'הגבורה האחרת', מאת יחיאל גרינשטיין, 1988 תשמ"ט, בהוצאת 'מכון זכר נפתלי':
"כמה ימים קודם ראש השנה, בא יאנוש קורצ'אק לביתנו ורעיון חדש בפיו – שאסייע לו בארגון תפילה בבית היתומים… נדהמתי.. .הכל ידעו שקורצ'אק רחוק מאד מן הדת. בפניי קרא את הפתעתי, לא חיכה לשאלתי והשיב – 'בזמן הזה חשוב שתהיה תפילה בבית היתומים, תפילות יש בהן כדי להביא בני אדם להתרוממות הרוח בימים המרים האלו…'. …פרשו שטיחים וקישטו את המקום בפרחים מוברחים מחוץ לגטו. השיגו ארון קודש ושני ספרי תורה. את הכיסאות סידרו בשורות. האולם נראה כבית כנסת לכל דבר. כל זמן התפילה היה עתיד קורצ'אק לבלות עם הילדים, עומד בפינה, הרחק מכותל המזרח ובידו מחזור מתורגם לפולנית. עטוף במעיל אפור שלא התאים לאווירה כולה, במגפי צבא ובכיפה של משי. כולו שקוע בתפילה. החזן תלמיד חכם וידוע סבל שיקע את כל ליבו בתפילה. תחנוניו עלו מפרשת חייו שלו, ומעולם לא היה לו קהל נרגש כביום הזה. איש לא נע.
"אפילו הילדים כמו דבקו במושביהם. קולו נשמע ב'ונתנה תוקף'… בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון, כמה יעברון וכמה יבראון, מי יחיה ומי ימות… אפילו הקטנים שבילדים ישבו כמחושמלים…".
