צום יום הכיפורים

ההלכה מחייבת לחלל שבת במקרה של פיקוח נפש. "פיקוח נפש", הוא מונח המבטא ערך הלכתי עליון שמשמעו הצלת חיי אדם. ערך זה נדון בעיקר בהקשר של התנגשות אפשרית בין חיי אדם לבין קיום אחת ממצוות התורה. עמדת ההלכה במקרה כזה היא כי הצלת חיי אדם היא ערך שמופקע מהצו הנורמטיבי הכללי בהלכה, ולכן יש לעשות כל שנדרש לשם הצלת חיים ובכלל זה חילול שבת.

חז"ל דרשו את הדרשה הבאה, "תניא מנין לפיקוח נפש שדוחה את השבת, אמר רב יהודה אמר שמואל, דכתיב 'ושמרתם את חוקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ולא שימות בהם'" (יומא פ"ה ע"ב). מפסוק זה למדו חכמים כי אף במציאות שאין אלא ספק פיקוח נפש יש לחלל שבת ולפקח את הנפש 'וחי בהם ולא שימות בהם' – ולא שיבוא בעשייתה לידי ספק מיתה, אלמא מחללינן על הספק" (רש"י שם). וכך נפסק להלכה "מי שיש לו חולי של סכנה, מיצוה לחלל את השבת. והזריז הרי זה משובח. והשואל (אם לחלל שבת, אם לאו) הרי זה שופך דמים" (או"ח שכ"ח סעי' ב'). חולה מסוכן שכדי להציל את חייו נחוץ להאכילו מאכלים אסורים, עליו לאוכלם כדי להינצל. וכן חולה שצום יום הכיפורים מסוכן עבורו, מצווה שיאכל וישתה ביום הכיפורים (שו"ע או"ח תרי"ח, א')

ההלכה שוללת התחסדות במקום פיקוח נפש. קדמונים התייחסו למקרים בהם חולה רצה להימנע מטיפול רפואי בשל חשש מחילול שבת. "שאלת ממני, אודיעך במי שאמדוהו שצריך לחלל עליו את השבת, והוא אינו רוצה שיתחלל שבת בשבילו, מפני חסידות. היש בזה חסידות, ושומעין לו או אין שומעין לו? והתשובה לשאלה זו "הרי זה חסיד שוטה, והאלוקים את דמו מידו יבקש, והתורה אמרה וחי בהם – ולא שימות בהם…כללא דמילתא (כללו של דבר) איני רואה במעשה זה שום חסידות אלא איבוד נשמה. הלכך מלעיטין אותו בעל כורחו או כופין אותו לעשות מה שאמדוהו", ומסיים דבריו שהמונע עצמו מתחייב בנפשו (שו"ת הרדב"ז חלק ד' סימן ס"ז). ובתשובה אחרת בה התייחס למעשהו של הריב"א (ר' יצחק בן אשר הלוי) שסירב לאכול ביום הכיפורים למרות צו הרופא, ולמגינת לב כתוצאה מכך מת, והאם ראוי לנהוג כמותו השיב "…אין ראוי ללמוד ממנו כלל…" ובניסיון ליישב הנהגתו של אותו גדול וצדיק כתב "אפשר דריב"א ז"ל הרגיש בעצמו דאפילו שיאכל ימות..ולפיכך לא רצה לאכול…" (שו"ת הרדב"ז חלק ג' סימן תמ"ד).

הרב שלמה זלמן אויערבך הסביר את מקור דרכם של חז"ל בהלכות פיקוח נפש למנוע סכנה רחוקה, מדיני יולדת תוך שלושה ימים מהלידה בצום יום הכיפורים, שאפילו אם לא אמרה שהיא זקוקה לאכול, בכל זאת מאכילים אותה כדרכה ביום הכיפורים ללא צמצום בשיעורין. דברים אמורים גם אם לדעת הרופאים אין סכנה בתענית. הסיבה לכך היא שמאחר ותוך ג' ימים מהלידה יכולים להיות מצבים בהם היולדת עלולה להסתכן ולמות כתוצאה מן התענית, לכן משום חומרת פיקוח נפש לא חילקו חכמים, ובכל עניין הפקיעו מהיולדת את חובת הצום בתוך ג' ימים.

והוא הוסיף, שעדיף שאלף נשים יאכלו ביום הכיפורים לחינם כדי שאישה אחת, במקום נידח בעולם, לא תסתכן ותמות. משום כך, כדי למנוע סכנה בפעם אחרת או במקום אחר, התירו חכמים את האכילה בהיתר גמור ללא התחשבות בדברי הרופא שמרשה לצום.

ההנחה שכיום יולדת איננה נמצאת במצב של חולה שיש בו סכנה לאור התמותה הנמוכה בלידה בבתי החולים בארץ אינה משנה את ההלכה ודברי חז"ל לא זזים ממקומם (הלכות פיקוח נפש, ממשנתו של הג"ר שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל הרב מרדכי הלפרין המעיין, תמוז תשנ"ו).

מסופר על החתם סופר, ששנה אחת היה חולה והרופאים חייבו אותו לאכול ולשתות ביום הכיפורים. אחד מתלמידיו ניסה לנחם אותו, ולברך אותו שבשנה הבאה יהיה בריא, ושוב יוכל לצום ביום כיפור. השיב לו החתם סופר, מדבריך אני מבין שהנך חושב, שבשנה זו אני פחות צדיק ממי שצם, ולכן אתה מנחמני, שבשנה הבאה אחזור להיות צדיק יותר גדול, ואצום. טעות בידך! מפני שביום הכיפורים נאמר, "ועיניתם את נפשותיכם", אבל בפיקוח נפש נאמר, "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", אם כן, אני האוכל ושותה ביום הכיפורים מקיים מצווה גדולה יותר. כמובן שיש לשאול רופא ולהתייעץ עם רב, וכל מקרה נידון לגופו.