האזינו: שירת החיים מול אתגרי הזמן ומצעד הרודנים

פרשת האזינו מיוחדת במעמדה. כמעט כולה כתובה כשירה: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (דברים לב, א). משה רבנו, בימיו האחרונים, בוחר להעביר את מורשתו לא בפרוזה משפטית יבשה, אלא בשירה חיה ונושמת. השירה נועדה להיחרט בלבבות, להישמר בזיכרון הדורות, ולהפוך למנגינה שתלווה את העם גם ברגעי משבר וגם ברגעי תקווה.

ההיסטוריה מלמדת ששיר יכול לחצות מחנות ולבנות גשרים. כך קרה עם פיוטי הסליחות שהפכו נחלת כל הזרמים, או עם שירי נעמי שמר שחיברו קיבוצניקים וחיילים, דתיים וחילונים. חברה שאיבדה את היכולת לשיר ביחד, איבדה חלק מיכולתה להיות קהילה. האתגר שלנו כיום הוא לייצר מחדש מרחבים תרבותיים שבהם שירה, ספרות ואמנות אינן מותרות אלא תנאי להישרדות חברתית.

השירה אינה רק אסתטיקה; היא דרך לומר את האמת בעוצמה, לעטוף תוכן נוקב ביופי, ולהפוך מסר קשה לנגיש ומעורר מחשבה. כאן טמון כוחה של שירה, היא לא רק מתארת מציאות, היא גם מחנכת, מניעה ומציבה מראה מול פני החברה.

דווקא בעת בה אנו קוראים את שירת האזינו, נחשפנו שוב למציאות אחרת: "מצעד הרודנים" בבייג'ינג. סין, רוסיה, צפון קוריאה ואיראן צועדות יחדיו, חוגגות ברית מדינית־ביטחונית־כלכלית חדשה. למראית עין: עוצמה, אחדות, כוח. אך האמת רחוקה מכך. אין להם במה להתפאר: רוסיה שקועה במלחמה ממושכת באוקראינה, איראן נתונה במשבר כלכלי מתמשך, צפון קוריאה נמנית עם המדינות העניות ביותר בעולם, וסין עצמה נושאת בתוכה קשיים כלכליים פנימיים הולכים וגוברים.

השירה של משה מציבה לנו פרספקטיבה: האם כל מצעד כוחני הוא באמת עוצמה? או שמא מדובר בתזמורת מזויפת, בה המנגינה צורמת ואינה מחוברת לאמת פנימית? שירת האזינו מספרת על עם שמתרחק מאלוהיו, על גאווה שמביאה לנפילה. היא מלמדת אותנו שהכוח האמיתי אינו מצעד צבאי, אלא היכולת לשיר שירה אמיתית של אחריות ויושר.

התרבות המערבית, ולעיתים גם הישראלית, מתפתה לא אחת להתרשם מן החיצוניות: מצעד, תהלוכה, מופע. אך השירה מזכירה לנו שהעיקר הוא בתוכן הפנימי. לא המצעד מרשים, אלא המנגינה שמאחוריו. אם אין שירה של אמת, אין עתיד.

בהיסטוריה של התרבות העולמית, אנו מוצאים שוב ושוב את אותו דפוס: שליטים שמנסים לייצר לעצמם תהילה באמצעות טקסים, תהלוכות או פסלים עצומים, אך הספרות והשירה חושפות את הריקנות. כך בכתבי המשוררים הרומים שידעו לבקר את הקיסרים, כך בשירת משוררי ימי הביניים שחשפו את עוולות האצולה, וכך בספרות המודרנית מגוגול ועד אורוול, שמציבה מראה ביקורתית מול שליטים המדמים עצמם לאלים אך מתגלים כחסרי לב.

כאן נכנס  גם ההיבט החינוכי. ילד שגדל בתרבות של מצעדים לומד שהחיים הם תחרות ראווה: מי גבוה יותר, מי חזק יותר, מי צועק חזק יותר. אבל ילד שגדל על שירה, על מילים שנוגעות בנפש, על מנגינה של אמת, לומד שהעוצמה האמיתית היא בעומק ולא ברעש.

משה רבנו מצווה על העם שיזכור את השירה הזו לדורות: "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דברים לא, כא). שירה חקוקה בזיכרון טוב יותר מכל נאום פוליטי. גם בהיסטוריה היהודית, השירה ליוותה אותנו בגלויות, בהשמעת קול בשבתות ובחגים, בשירי געגוע לארץ ישראל. בעוד שליטים ואימפריות צעדו במצעדים אדירים, הם חלפו מן העולם. השירה היהודית, לעומת זאת, נשמרה בפי דורות עד היום.

אם כן, מהי משמעות "מצעד הרודנים" של ימינו? לא שירת עוז, אלא שירת כישלון. ציר מדינות שנשען על הפחדה ולא על חזון, על דיכוי ולא על תרבות, על חיקוי כוחני ולא על יצירה אמיתית, אין לו שירה שתעמוד לדורות. המצעד אולי יותיר תמונה מרשימה במהדורת החדשות, אך לא יותיר זיכרון חיובי.

שירת האזינו, אם כן, מציבה בפנינו אתגר: האם נבחר בחיים של מצעד חיצוני או בשירה עמוקה שתשרוד דורות? בעידן שבו רודנים מצעידים צבאות אך אין להם שיר אמיתי בלב, תפקידנו הוא להמשיך ולשיר כעם, כתרבות, וכחברה מחנכת. הכוח האמיתי של עם ישראל מעולם לא היה בכמות הטנקים או במצעדים, אלא ביכולתנו להמשיך לשיר את שירתנו, שירת אמת, אמונה ותרבות. ובסופו של דבר, שירה זו היא שתישאר, בעוד מצעדי הרודנים יישכחו בין דפי ההיסטוריה.

כחברה וכיחידים, עלינו לאמץ מחדש את כוח השיר בחינוך, בתרבות ובשיח הציבורי. כי בסופו של דבר, כמו שמשה מלמד אותנו, החוקים אולי נשכחים, אך המנגינה – היא נשארת.