השיעור שמלמדת אותנו הסוכה

אני הולך עם הילדים שלי בקניון בפתח תקווה, וכמו כל הורה מצוי נכנס לעימות עם אחד מילדיי. כטבעם של עימותים, אתה יודע איך אתה נכנס אליו, אבל לא תמיד אתה יודע איך אתה הולך לצאת ממנו…

אני קולט שכל הכפתורים הכי רגישים שלי נלחצו, נורות אדומות הבהבו, ובכלל כל התגובות שלי החלו להגיע מהבטן במקום מהשכל, כלומר לא מדויקות. פתאום אני שומע קול ארסי: "תראו את המחנך המהולל. מסתבר שיש הבדל בין לכתוב בעיתון דברים יפים על חינוך לבין ליישם אותם בפועל, הא?".

הילדים הסתכלו עליו. גם אני. ואז עליי. החלק הטוב בסיפור הוא שברגע אחד המריבה הסתיימה. מצד שני, זה בדיוק מה שמייחד את החיים: הוויכוחים האלו, שיוצאים מפרופורציות, דווקא בטיימינג הגרוע ביותר שיש.

לאחר מכן הרהרתי עם עצמי האם אני צריך להיפגע מהבן אדם הזה. האם יש משהו במה שהוא אומר. אנשי חינוך הרבה יותר גדולים ומשפיענים ממני ידועים בכך שלא כל הילדים שלהם יצאו כמוהם. חלקם הורידו את הכיפה, חלקם עשו פירסינג בכל מקום אפשרי, חלקם בכלל נמצאים ברגעים אלו ממש בכל מיני פינות אפלות בעולם. ובחיים לא תאמינו שאבא שלהם הוא מגדלור ההשראה של עשרות אלפי אנשים. כאילו אתה יכול להיות מחנך מדהים לכיתה שלך, אבל בכל מה שנוגע לילדים שלך… טוב, זה כבר סיפור אחר.

חשבתי על אחד מסרטוני היוטיוב שהכי הרשימו אותי בשנים האחרונות. הוא נקרא: "כיצד הגיב הרב לוינשטיין כשבתו לא המשיכה בדרכו? סיפור אישי מרגש מתוך הכנס בנושא הדתל"שים".

התמוגגתי לאורך כל הסרטון. אין לי מילה אחרת מהגישה החינוכית של הרב לוינשטיין. הוא ידע להכיל את הבת שלו ולתמוך בו ולתת לה את התחושה שלא משנה מה שיקרה, הוא ממש לא הולך לוותר עליה.

ולמה אני כותב את זה? כי אחד מהדברים היפים בעיניי בסוכות הוא הידיעה שיצאנו מדירת הקבע שלנו. מהמקום הבטוח שאנחנו בטוחים שאנחנו יודעים משהו… מהבית שעשוי מלבנים ומבטון וכולו משרה עלינו ביטחון. כמו אותם הורים שבטוחים שאם הם מתווים דרך חינוכית ברורה, אז ברור להם שגם הילדים שלהם ילכו בעקבותיהם.

ואז החיים, הו החיים, מלמדים אותם שיעור בענווה. בסוכות אנחנו מורידים את הבטון והתקרה ומסתכלים אל הסכך ואל אבינו שבשמיים, ומבינים: שום דבר בחיים האלו לא בטוח חוץ מאשר חוסר הוודאות. והאמונה.

והחכמה היא למצוא גם בתוך הארעיות הזו של הסוכה, התנודות החינוכיות האלו של הילדים, הפירסינג והעגילים את העוגן הנפשי. לדעת שאחרי שעשינו את ההשתדלות שלנו, רק הקב"ה יכול לדאוג לסייעתא דשמייא שתביא לילדים שלנו את החינוך שתמיד התפללנו עליו.