פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)יותר מחגים אחרים, מסמלות מצוות חג הסוכות מאורע שמשותף לכל ישראל, ל"יַחַד" ולא רק ל"יחיד". רמז לכך ניתן כבר בפשוטי המקראות שבתורה. כך, במצוות הסוכה (ויקרא כג, מב) שמדגישה מה שלא נאמר במועדות אחרים: "בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות". והרמב"ן מוסיף ומדגיש: "ואמר 'כל האזרח בישראל' כלומר כל אשר הוא מישראל, מגדולם ועד קטנם, שלא יהיה די באחד מבני הבית לדור בסוכה והשאר ישבו בבתים, אבל כולם ישבו בסוכות".
ובמדרש האגדה הוסיפו ואמרו: "שכל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת". ללמדנו, שאין שמחת החג ומצוותיו שלמות כשיש אנשים מישראל שאינם שותפים להן, או כשכל אחד יושב בסוכתו ה'מגזרית', השמורה רק לאנשי שלומו. בסוכה האחת צריכים הכל לשבת בצוותא, מתוך אותו גורל, נשיאה משותפת בנטל, בזכויות ובחובות, באבל ובשמחה, כביטוי לערבות הדדית שאנו מצווים בה. כיוצא בזה במצוות הקהל, שבה נצטווינו להקהיל את כל העם, "האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך", לרבות "בניהם אשר לא ידעו", וכל זאת דווקא בחג הסוכות!
בשונה ממצוות אחרות (דוגמת מצוות תפילה, תלמוד תורה, שופר או סיפור ההגדה בליל הפסח), מצוות הישיבה בסוכה אינה דורשת הכנה מיוחדת, כוונות מיוחדות או ידע שמצוי רק אצל יחידי סגולה. די בישיבה פיזית בסוכה ירוקה, מקושטת ומעוטרת, כדי לצאת ידי חובת המצווה. מעשה זה, גם אדם שאין בו "לא טעם ולא ריח", לא תורה ולא מעשים טובים, יכול להבין ולעשות.
מסר זה של "יחד", של שמחת הציבור כולו, בא לביטוי גם בארבעת המינים. כידוע, נמשל כל אחד מהם לחלק אחר של עם ישראל: האתרוג, שיש בו טעם וריח, מסמל צדיקים שיש בידם תורה ומעשים טובים; הלולב, שיש בו טעם ואין בו ריח, מסמל אותם בעלי תורה שאין בידם מעשים טובים; ההדס, בעל הריח ונטול הטעם, מסמל בעלי מעשים טובים אך מעוטי תורה; ואילו הערבה, נטולת הטעם והריח, מסמלת אותם חלקים בעם ישראל שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים.
והנה, למרות שהאחרונים ריקנים הם, ציוותה התורה לחברם לשאר המינים. והוסיפו בתלמוד (מנחות כז, ע"א): "ארבעה מינים שבלולב, שניים מהן עושין פירות, ושניים מהם אין עושין פירות, העושין פירות – יהיו זקוקין לשאינן עושין, ואין אדם יוצא חובתו בהם עד שיהו כולן באגודה אחת".
אבי-מורי, הרב מנחם הכהן הכ"מ (שנאסף לבית עולמו לפני כחודש ימים), שעשה כל ימיו לחבר יהודים מקהילות ומגזרים שונים זה לזה, ולקרב את הבריות לרביהן שבשמיים, ביאר בחיבורו "תורת עם" בטוב טעם ודעת את מהות ברכתה של מצווה זו. וכך כתב: "לפיכך איננו מברכים 'על נטילת אתרוג' אלא 'על נטילת לולב'. על אף שהאתרוג הוא המהודר שבכל ארבעת המינים, ויש בו גם טעם גם ריח, ניצב הוא לבדו, כמעין יהודי גאוותן ויהיר, 'בעל צורה' ה'מכיר בחִין ערכו', ואינו מוכן להיות מעורב בדעת עם שאר המינים. לא כן הלולב, שאגוד וקשור גם לערבות, על אף שאין להן לא הדר ולא יופי, לא טעם ולא ריח".
על זו הדרך, אפשר שיש ברעיון זה המייחד את מצוות החג כדי להסביר קטע קשה מן התוספתא (סוכה פ"ב) שנתקשו בו ראשונים ואחרונים: "רבי אלעזר בר צדוק אומר: כך היה מנהגן של אנשי ירושלים. אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת ולולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל ולולבו בידו, קורא בתורה ונושא את כפיו, מניחו על גבי קרקע, הולך לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו. נכנס לבית המדרש, משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו".
בתלמוד (סוכה מא, סע"ב) תמהו מה פשרו של מנהג זה, ותירצו: "להודיעך כמה היו זריזין במצוות". אלא שעדיין קשה: מה טיבה של "זריזות" זו: האם יש כאן רק סמך לחביבות המצווה, או שמא יש בה "קיום" מיוחד במצוות הלולב? יתר על כן, מה טעם נתעטרו בה אנשי ירושלים דווקא ?
"הרב", הגרי"ד סולובייצ'יק ע"ה, נתחבט בדבר, והציע לומר שלא מדובר ב"חביבות מצווה" גרידא, אלא בקיום מיוחד של המצווה בכל שעה ושעה. לפיכך, הביא גם הרמב"ם (הלכות לולב ז, כד) מנהג זה להלכה, הגם שעניינו רק באנשי ירושלים. לדעת "הרב", קיומה המיוחד של המצווה הוא דווקא בירושלים, מכיוון שהיא מיוסדת על מצוות "שמחה" שבמקדש, ומצווה זו נוהגת ב"מקדש" בלבד, כשלשיטת הרמב"ם כל העיר ירושלים – בכלל "מקדש" היא.
ואפשר, שדווקא בירושלים מקבלת מצוות הלולב, שמסמלת את ה"יחד", משמעות ותוכן מיוחדים, שהרי עיר זו הריהי "עיר שחוברה לה יחדו – שעושה כל ישראל חברים", עיר ש"לא נתחלקה לשבטים", וכל ישראל יש להם חלק בה.
