יעקב ספוקוינימצוות הסוכה קשורה ליציאת מצרים, כפי שכתוב: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֶיכֶם" [ויקרא כג, מב-מג]. אם המצווה קשורה ליציאת מצרים, מדוע ציווה ה' לשבת בסוכות בתשרי ולא בניסן?
חז"ל נתנו לכך כמה סיבות: א. כדי שיהיה ניכר שהיציאה מן הבית היא לצורך מצווה ולא לצורך אחר. בניסן, אין הדבר ניכר עקב מזג האוויר הנוח. אנשים ממילא יוצאים מהבית לשאוף אוויר. לעומת זאת, בתשרי הרוב כבר מניסים חפציהם הביתה מחשש שיירטבו בגשם, או יינשאו עם הרוח. לכן, בתשרי ניכר שהסוכה נבנתה לצורך מצווה.
ב. היות שמדובר בזמן האסיף, עלול החקלאי להתגאות במעשה ידיו יתר על המידה, לכן מושיבים את הכל בסוכות ומוחקים לשבוע את ההבדלים בין אדם לזולתו. יש מוסיפים, כי עקב חשש הגאווה קוראים בסוכות את מגילת קהלת, המדגישה כי הכל הבל ומסתיימת בפסוק: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱ-לֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֺתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כׇּל הָאָדָם". כלומר, צבירה יתרה של רכוש היא הבל. לעומת זאת, צבירת מצוות חשובה ומועילה הרבה יותר.
מצוות הסוכה נחגגת בתשרי. ובכל זאת, פעם אחת, באביב תרע"ז [1917], ישבו היהודים בסוכות בחודש ניסן. האירוע מונצח בציור מפורסם של נחום גוטמן הנקרא "סוכות מגורשי תל אביב בכפר סבא". בציור, שבוצע בעת ביקורו במקום, ניתן לראות סוכות קטנות שהציבו המגורשים בשטחים הריקים שהוקצו להם בצד המושבה הקטנה. הצייר הנודע גר אז בת"א, והיה בין הבודדים שלא גורשו, כיוון שהופקד על שמירת בתי המגורשים. הוא מתאר בציוריו ובכתיבתו את שכונות היהודים הריקות ביפו ואת סדרי הפסח העצובים של הבודדים שנשארו.
הוראת הגירוש באה ישירות מהשליט הטורקי ג'מאל פחה, אחד מהשלישייה שטבחה בעם הארמני. הוא טען כי יש סכנה שהבריטים יפלשו לא"י מהים, ולכן יש להבריח את התושבים פנימה. אלא שלערביי יפו הרשו לגור בכפרים הסמוכים, ואילו היהודים גורשו ברובם לצפון הארץ, לטבריה ולמושבות הגליל התחתון. כאלף גורשו לאזור המושבה כפר סבא.
הסיבה האמיתית לגירוש הייתה החשד העמוק של השליטים הטורקים, שמא יסייעו תושבי ת"א בידי הכוח הבריטי העומד לכבוש את הארץ. עפ"י סברה אחרת, ג'מאל שמע על תגובות השמחה של היהודים על התקדמות הבריטים בדרום הארץ ורצה לנקום. היו שנשבעו כי שמעו חיילים טורקים אומרים: בגלל ששמחתם, סופכם יהיה כגורל הארמנים. ייתכן שגם רצו לבזוז את הרכוש, אך היהודים בתושייה רבה, לא התנגדו לג'מאל פשה, רוצח הארמנים, אלא עשו עצמם משתפים עימו פעולה. הוקם 'ועד ההגירה', כביכול, לסייע בביצוע הפקודה, אך למעשה, היה פה רצון למזער נזקים. התארגנה הסעה מסודרת עם מעט הרכוש שאפשר היה לשאת, הוועד סייע במציאת מקומות מתאימים לכולם, בהזנה מסודרת ושמירה על הרכוש הנטוש.
מצב המגורשים היה בכי רע. רעב ומגפות היו מנת חלקם, והייאוש שלט בכיפה. 'גירוש ת"א' עשה רעש חזק בעולם היהודי. נפוצו שמועות על טבח ועל רצונו של ג'מאל פחה לנקום. יהודים הפעילו לחץ באמצעות גרמניה, בעלת בריתה של טורקיה, להפסיק את ההתעללות ביהודי א"י. גם השגריר האמריקאי באיסטנבול, הנרי מורגנטאו, הפעיל את קשריו בצמרת הטורקית, טרם כניסת ארה"ב למלחמה. אין לדעת אם זה מה שעזר, כי הטורקים אכן קיימו את הבטחתם ולא נגעו בבתי המגורשים, ואולי היו אלה רק ספקולציות.
שבעה חודשים לאחר הגירוש נכבש האזור בידי הבריטים. חלק מהמגורשים חזרו מייד למקומם. הרוב הגדול המתין לסיום המלחמה בספטמבר 1918. יהודי ת"א הכינו שער מיוחד לכבוד הגנרל אלנבי שבא לבקר בעיר. על השער נכתב: "כבוד למשחרר ארצנו". בתרע"ט ישבו המגורשים שוב בסוכה, הפעם בט"ו תשרי, לכבוד חג הסוכות.
Yaakovspok1@gmail.com.
