להביט דרך משקפיים של חסד

אברהם אבינו מתגלה בשלוש הפרשות העוסקות בו, כבעל אישיות ענקית. איש חסד ואמונה, הדואג לא רק לעצמו ולמשפחתו אלא לכל בני דורו.

בפרשה הקודמת ראינו כיצד פעל להציל את לוט אף שהתרחק ממנו בכל מובן, וכיצד התנהג באצילות גם בזמן מלחמה.

פרשתנו פותחת באירוח המלכותי שהעניק אברהם לשלושת אורחיו. אורחים שכלל לא הכיר זכו לקבל ממנו מכל טוב. חז"ל הפליגו בשבחו של אברהם כאיש חסד, שרגע אחד מדבר עם ה' וברגע הבא מכניס אורחים וכאילו אומר לה': "רק רגע, יש לי אורחים…". בהמשך הפרשה מתווכח אברהם עם ה' בעניין אנשי סדום הרשעים, אולי נותרו בקרבם מעט צדיקים. הכתוב אומר "וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע" [יח, כג].

לכן לא פלא שה' אומר: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" [יח, יט], ורש"י מסביר "כי ידעתיו – לשון חיבה". בשפת ימינו ה' אומר, אני הרי מכיר את אברהם, הוא לא יעבור על דבר כזה לסדר היום. חובה להסביר לו את מהלך הדברים. אברהם רואה אפוא את עצמו כמשפיע שיש לו אחריות על כל מה שקורה סביבו. הוא מביט על העולם במשקפיים של חסד ורחמים ושל ערבות הדדית. השקפה זו עברה מדור לדור בעם היהודי. לא פעם נחלצו יהודים לעזרת אחרים אף שלא הכירו אותם כלל.

כך קרה עם חבורת החסידים שהקיפה את ר' יהודה החסיד. בסוף המאה ה-17 קיבץ ר' יהודה סביבו "חבורה קדושה" ששמה לעצמה מטרה לקרב את הגאולה באמצעות עלייה לארץ ישראל ויישוב ירושלים. החבורה אספה סכום כסף שנועד לרכישת קרקע עבור 'חצר האשכנזים' בירושלים העתיקה. יהודים מהונגריה, מורביה, גרמניה ואיטליה הצטרפו לר' יהודה ויחד הגיעו לארץ בשנת 1700. הדרך הייתה קשה מנשוא. העולים נאלצו להוציא סכום נכבד על הוצאות בלתי צפויות, כמו החלפת אוניות עקב סערה בים ודמי מלון, הרבה מעבר למתוכנן. ר' יהודה עצמו נפטר עקב התלאות בדרך, זמן קצר אחר הגיעם לארץ. החבורה נאלצה לקחת הלוואה ממלווים ערבים כדי לשלם עבור הקרקע ולבנות עליה בית כנסת. ראשי החבורה הניחו כי בעזרת תרומות יוכלו להחזיר את הכסף. עד מהרה התבררה להם טעותם המרה.

המלווים איימו על החבורה כי אם לא יחזירו את כל החוב בזמן, ינקטו נגדם צעדים קשים. בפרשת לך לך בשנת תפ"א [1721] התנפל המון ערבי על בית הכנסת. הפורעים שרפו את בית הכנסת יחד עם ספרי התורה שבהיכל. מאז נקרא בית הכנסת "חורבת ר' יהודה החסיד". אנשי הקהילה נבהלו והתפזרו לכל עבר. השלטון העות'מאני הכריז על כלל האשכנזים בירושלים כבעלי החוב. כך בוטל המניין האשכנזי בעיר העתיקה. יהודי אשכנזי שרצה להיות בירושלים התחפש ליהודי ספרדי, לבש 'מלבוש תורגמה', דיבר בשפה הערבית והתפלל בבית כנסת ספרדי. לימים, הקצו בתי הכנסת הספרדיים את המסדרון העובר ביניהם למניין אשכנזי, שהתנהל בחשאי.

החוב הלך ותפח עד ש'ועד פקידי קושטא' שם לכך סוף. הוועד, שהוקם בבירת האימפריה העות'מאנית בשנת 1726, לקח על עצמו כל מו"מ עם השלטון המרכזי שנגע ליהודים. חברי הוועד הצליחו לבלום את תפיחת החוב ולהעמידו על סכום קבוע, עד שיימצא לו פודה.

הפודה היה ר' ישראל משקלוב, שעלה לארץ בראש קבוצה של תלמידי הגאון מווילנה בשנת תקע"ו [1816]. הקבוצה פדתה את החוב, וכך הוסר החרם על בית הכנסת האשכנזי בירושלים. הקבוצה הקימה את בית הכנסת 'מנחם ציון' בסמוך לחורבה. הקהילה האשכנזית הלכה וגדלה, והיה צורך בבית כנסת נוסף. השר משה מונטיפיורי השיג בשנת 1856 'פירמאן' – אישור מלכותי לבנייתו המחודשת של בית הכנסת במקום זה שחרב בפרעות. הושגה תרומה משמעותית ממשפחת רוטשילד, ובית הכנסת שנבנה נקרא על שם אבי המשפחה 'בית יעקב'. ברם, הציבור המשיך לקרוא לו 'החורבה'.

בית הכנסת 'החורבה' שימש מרכז הקהילה האשכנזית הלא חסידית עד שנת תש"ח. הירדנים שרפו והחריבו את בית הכנסת הזה ועוד רבים אחרים מייד לאחר נפילת הרובע היהודי בידיהם. בשנת תש"ע [2010] נפתח בית הכנסת מחדש. ההתגייסות של יהודים מעדות שונות למען בית הכנסת האשכנזי, היא המימוש האמיתי של הערבות ההדדית והחסד האברהמי.

Yaakovspok1@gmail.com

(וירא תשפ"ד)