הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)זוג תיירים משווייץ הגיעו לביקור בישראל. כשעברו ליד בית יהודי וראו את המזוזה, שאלו בסקרנות: "מה זה הדבר הקטן שעל המשקוף?" ענו להם: "זו מזוזה היא שומרת על דלתות ישראל." כששבו לשווייץ, החליטו לתלות גם הם מזוזה. אבל לא הסתפקו באחת – הם שמו שתי מזוזות בכל צד של הדלת! כשנשאלו מדוע, ענו בתמימות: "אם מזוזה אחת שומרת, שתיים בוודאי ישמרו פי שניים".
הסיפור הזה מצחיק, אך גם נוגע בלב. הוא מזכיר לנו שמצוות המזוזה אינה רק קמע של שמירה, אלא סימן היכר לכל יהודי בעולם. כמו ברית מילה ושמירת שבת, גם המזוזה היא חותם יהודי מובהק. מצוות המזוזה היא מצווה בתורה: “וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ”. רבים נוהגים אף להניח יד על המזוזה ולנשקה, תנועה קטנה שמזכירה את משמעותה: זיכרון מתמיד של נוכחות ה' בכל מקום ובכל רגע, בכניסה וביציאה. אך מכאן עולה תמיהה כנה: אם אכן מדובר במצווה מהתורה, מדוע בקרב קהילת יהודי אתיופיה (ביתא ישראל) מצווה זו לא הייתה נהוגה במשך דורות רבים?
את השאלה הזאת הפניתי לקס סמאי אלאס, אחד מחכמי הקהילה המכובדים. תשובתו הייתה: "אינני יודע להסביר מדוע לא קיימנו אותה באתיופיה. אבל יש בתורה ציוויים רבים שיהודי אתיופיה לא ייחסו להם חשיבות בפועל. אבל כאן, בישראל, לא הייתה שום התנגדות ומייד אימצנו את המצווה החשובה הזאת". דבריו של קס סמאי מבטאים צניעות עמוקה ויושר רוחני. הוא לא ביקש להצדיק או לתרץ, אלא לשקף נאמנה את המציאות כפי שהייתה.
pexels-cottonbro
אך ניתן לשאול את השאלה גם מנקודת מבט אחרת: לא מדוע יהודי אתיופיה לא קיימו מצוות מזוזה, אלא ממתי בכלל הפכה מצוות המזוזה לחלק קבוע ומוחשי במסורת הרבנית היהודית? חלק מן המחקרים ההיסטוריים מצביעים על כך שאין עדויות לכך שמנהג המזוזה התקיים בתקופת הבית הראשון, ואף לא בבית השני. רק במאות ה־8-9 לספירה, בתקופת הגאונים, החל להופיע תיעוד ממשי של מזוזות כפי שאנו מכירים כיום.
אינני נכנס כאן לוויכוח ההיסטורי או ההלכתי. אין בכך כדי לערער על קדושתה של המצווה, אלא דווקא להאיר את התפתחותה. ייתכן שמצוות המזוזה, כמו מצוות אחרות, לבשה צורה מוחשית רק בשלב מאוחר, עם התגבשות ההלכה הרבנית והפיכתה למנהג מובהק.
לסיום, יש מחלוקת ידועה בין הראשונים כיצד לקבוע את המזוזה. יש הסוברים שאין להניחה שוכבת, מפני שאין זה דרך כבוד. ויש הסוברים שאין להניחה זקופה, מפני שגם בכך חסר כבוד. והפתרון שנמצא דרך פשרה הוא לקבוע את המזוזה באלכסון, וכך יוצאים ידי כל הדעות. להלכה, פסק השולחן ערוך שהמזוזה צריכה להיות זקופה, וכך נוהגים יוצאי ספרד. יוצאי אשכנז ומרוקו, לעומתם, נוהגים לקבעה באלכסון, על פי דברי הפוסקים שראו בכך את הדרך המכבדת את שתי הדעות גם יחד.
שמעתי פעם בשם הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל הסבר נפלא: "היסוד החשוב ביותר לקיומו של כל בית הוא לדעת להתפשר. מזוזה, הניצבת באלכסון בפתח הבית, מלמדת אותנו שעל הבית הזה עומדים שני צדדים וכל צד מוותר מעט, נוטה הצידה, כדי ליצור מרחב משותף שבו שורה שלום". איזו אמת גדולה יש במילים הללו. כל בית משפחתי, זוגי או לאומי, קיים רק בזכות היכולת להתכופף מעט זה אל זה. המזוזה מזכירה לנו שהכניסה לכל בית צריכה להיעשות בענווה, בהקשבה ובהתחשבות באחר.
וכך אולי נוכל להבין את משמעותה גם בימים הללו, לאחר האירועים המטלטלים של 7 באוקטובר. בתחילת השנה החדשה, דווקא עכשיו, כשהלבבות פצועים והעם מחפש נחמה, אנחנו נדרשים לזכור שהבית הגדול שלנו מדינת ישראל קיים בזכות אותה פשרה קדושה. כמו המזוזה, לא זקוף מדי, לא שוכב מדי אלא נוטה מעט, כדי שנוכל להיכנס כולנו תחת קורת גג אחת.
ואולי גם זו הסיבה שבקהילות מסוימות, כמו ביתא ישראל, לא נקבעה המזוזה מבחוץ. כי הם נשאו אותה בליבם. המזוזה לא הייתה קופסה על משקוף, היא הייתה אמונה פנימית, בית שאין בו אגו, בית שבו הא-ל במרכז ולא האדם. וזה אולי המסר הגדול לשנה החדשה ולדור שלנו: לא החוקים בלבד יעשו אותנו לעם אחד, ולא האנטי, אלא הלב. המזוזה מזכירה לנו בכל כניסה ובכל יציאה, בבית ובארץ, שחיינו כאן הם נס מתמשך של נחישות ועוצמה אמונה, ענווה ופשרה.
