כבוד תלמידי חכמים וכבוד מלכות

קל מאוד להתיר מבחינה הלכתית את ביזוי נציגי הציבור וראשי השלטון. איסור התורה "ונשיא בעמך לא תאר" הוגבל בתורה שבעל פה רק לגבי אלה שניתן לומר עליהם "ונשיא בעמך לא תאר – בעושה מעשה עמך!" (בבא מציעא מח ע"ב). ממילא, כל שצריך לעשות הוא פשוט לקבוע כי הוא אינו עושה מעשה ראוי, וממילא אין זה מעשה עמך, ומכאן להסרת הלאוו לבזותו המרחק קרוב מאוד. הדבר נעשה פעמים רבות גם כאשר מדובר בכבוד רב. בפעמים הרבות שמבוזים רבנים בכל החוגים ובכל הזרמים מתעטרים המבזים באיצטלא של למדנים, ומצטטים אין ספור פעמים את הדין "כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב" (ברכות יט ע"ב), ומה פשוט יותר מלקבוע כי במקום בו רוצים לבזות תלמיד חכם מדובר במקרה של חילול השם, וממילא אין חובה לחלוק לו כבוד, אלא מצווה לבזותו, כדי להגן על כבוד שמיים ?
וכך הולכות מצוות התורה ונרמסות; וכך מבוזים תלמידי חכמים בצורה מחפירה; וכך נוטלים אנשים לעצמם רשות לבזות את כל מי שכלול במונח "ונשיא" המופיע בתורה; וכך מקולקלות המידות של יחס נכון וראוי למי שנתמנה פרנס על הציבור, וקל וחומר למי שתורתו מהווה מורת דרך לרבים; וכך גם נוצרות תגובות שרשרת של "ביזוי גורר ביזוי", והיתרים מהיתרים שונים, ותורה וכבודה נרמסות, וכבוד המלכות נרמס, וטובה לא יוצא מכל המהלך הזה. להפך.
אין צורך בהלכה מיוחדת של כבוד רבנים כאשר מדובר ברבנים המהווים את ראשי הזרם שאדם מאמין בו. הכבוד יבוא מעצם העובדה שאדם מכבד את מי שהוא הולך בדרכו. ההלכה נדרשת דווקא כאשר מדובר על כבודם של תלמידי חכמים המורים אחרת, ושהאדם אינו הולך בעקבותיהם. ההלכה אפוא מחייבת לכבד אותם מצד התורה שבהם, ולא בגלל שאדם חושב כמותם; באותה מידה, אין צורך בהלכה מיוחדת של כבוד נבחרי ציבור כאשר הם מהמפלגה שאדם תומך בה. הכבוד יבוא מעצם העובדה שהם מייצגים את מה שהוא תובע מהם לייצג. המצווה בתורה מחייבת לכבד את ה"נשיא", שהוא למעשה כל מייצגי השלטון, מצד היותם נציגי השלטון. ההלכה כמובן אינה שוללת ביקורת, ואפילו קשה מאוד, על הזוכים לכבודה. אולם ביקורת, מחלוקת ומאבק אינם מתירים ביזוי.
הם אינם מתירים את הדבר בשל העובדה שלא נושא התפקיד הוא העומד במרכז, אלא עצם קיומה של המשרה הרמה הזו, והמבזה את האדם הנושא אותה – מבזה את כבוד ישראל; הם אינם מתירים את הדבר בשל העובדה שמדובר בתחילת מסע שעלול להביא להתדרדרות מביזוי להתקפה, מהתקפה לכוח, ומכוח למקומות שאסור להתקרב אליהם; הם אינם מתירים את הדבר בשל העובדה שאנו נדרשים לשמור על כבודה של מלכות שבלעדיה איש את רעהו חיים בלעו; הם אינם מתירים את הדבר בשל העובדה שכבוד התורה הוא נשמת אפינו, וכבוד נושאיה הוא כיבודה של תורה חיה.
אפשר אפוא להפוך את האירועים הכואבים שהתרחשו בשבועות האחרונים לבירורה של סוגיה עקרונית זו, ולהשיב את הכבוד במובנו החיובי והחיוני לשפה בה אנו מדברים, וכך נחדש את תנועת הכבוד – כבוד תורה וכבוד מלכות – ולא נמצא את עצמנו במקומות בהם הביזויים הופכים לשפה בה מתחוללת המחלוקת בעולמנו, ועם הנזקים הנוראיים של שפה זו.
תשע"ד