הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')
שלא כדרכה פותחת התורה את פרשת נגעי בתים באמירה: "כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן" במקום: "כי תבואו אל הארץ”. השם "ארץ כנען" התפרש על-ידי מלומדים שונים במובן של ארץ הארגמן, או ארץ הסוחרים, אולם יש המפרשים שהשם "כנען" בא מהמילה כניעה (השל"ה, לך-לך כה). עם ישראל אמור להרגיש בארץ כנען כניעה לפני בורא עולם שנתן לו את הארץ. תודעת היושבים בארץ צריכה להיות שזו "ארץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה" – לא ארץ שכבשנו באמצעות כוחנו ועוצם ידינו, ולא ארץ שירשנו בגין מעשינו הטובים וזכויותינו הרבות. נגע הצרעת ניתן לדברי הפסוק "בבית ארץ אחוזתכם" – הנגע פוגע כשאנשים רואים את הארץ כאחוזה שלהם, מרגישים בעלות גמורה, ושוכחים שהיא מתת א-לוהים.
מה שיציל מנגעים את הבית שלנו, האישי כמו גם הלאומי, היא המודעות לכך שהוא לא לגמרי שלנו. ל-ה' הארץ ומלואה, והבית הוא שלנו על תנאי, והוא דורש מידה של כניעה, והימנעות מהחשבה עצמית מופרזת. ההיסטוריה של מדינת ישראל אכן מלמדת שהכישלונות הגרועים ביותר שחווינו היו כרוכים בעודף ביטחון עצמי, בשאננות וביוהרה של מנהיגים.
אפשר שזו הסיבה לכך שהקיום שלנו בארץ מאותגר באופן מתמיד על ידי אויבים שונים, ובניגוד לעמים אחרים, הוא לא מצליח בשום שלב להפוך למובן מאליו. נולדנו ונועדנו לחיות בארץ בה עלינו להתהלך בחשש מתמיד, איננו יכולים לצבור ביטחון מלא וליהנות מיציבות בת-קיימא. אין זה מקרה שהרב הראשי יצחק הרצוג זצ"ל הכריז כי "צר ואויב לא יבוא בשערי ארץ ישראל, מקובלים אנו שאחר שני החורבנות – חורבן שלישי לא יהיה", ואילו נכדו הנשיא יצחק הרצוג יבל"א הכריז כי "אנחנו במצב חמור, חמור מאד שעלולות להיות לו השלכות מדיניות, כלכליות, חברתיות וביטחוניות." הרב הרצוג צדק בהבעת הביטחון שנדרשה כדי לחזק את אזרחי ישראל בימים של חוסר ביטחון, והנשיא הרצוג צודק בהבעת החשש שנדרש כשבישראל מתנהלים בתחושת עודף ביטחון.
פרשת נגעי בתים מלמדת גם על עיקרון נוסף שתובע להיזהר מלהצביע על נגעים בבית הלאומי שלנו. הפרשה קובעת שלא על נקלה מכריזים על בית שהוא נגוע. בעל הבית החשוד לא אומר לכהן שיש נגע בביתו, אלא "כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת". יש שפירש את השימוש בכף הדמיון כנובע מרצון להתרחק מדבר שקר (מהר"ל, גור אריה), ויש שפירש זאת כביטוי של דרך ארץ בבחינת "למד לשונך לומר איני יודע" (הרא"ם). אולם נראה שיש באמירה "כְּנֶגַע" גם זהירות מהדבקת תווית של בית נגוע, שכן כל בית מוחזק כטהור עד שיוכח אחרת. יתרה מזו, תיוג בית כנגוע עלול להיות גם כנבואה המגשימה את עצמה. אם יאמר אדם בביטחון: "נגע נראה לי", הוא פותח בכך פה לשטן (ראו: תוספות יו"ט למשנה נגעים, יב, ה).
גם הכהן שמוסמך לקבוע כי הבית נגוע, יכול להגיע למסקנה זו רק אחרי תהליך רב-שלבים: פינוי הבית, ראיית "שְׁקַעֲרוּרֹת" צבעוניות ועמוקות", הסגר הבית לשבעה ימים, בדיקה המגלה כי "פָּשָׂה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּיִת", חילוץ אבנים נגועות, גילוח שכבה חיצונית דקה, החלפת האבנים, החלפת העפר והמתנה נוספת של שבעה ימים. רק "אִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת" אחרי שפונה ונוקה, גולח וחודש, יקבע הכהן כי "צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת", ואין מנוס מלהוציא לו צו הריסה.
מתוך פרשת נגעי הבתים עולה קריאה גדולה להיזהר מחריצת דין שלילית על בתי ארצנו ועל יושביהם. ברובד הראשון יש להיזהר במציאת נגעים משפטיים שמובילים להרס בתים ויישובים. אפשר בקלות להרוס, אך קשה מאוד לבנות. ברובד נוסף פרשה זו רומזת לכך שיש להיזהר במתיחת ביקורת שלילית על הבית הלאומי שלנו, ובניתוץ הבתים שמנהיגים אותו: בית המחוקקים ובית המשפט. הכהן מבצע סדרת פעולות שמטרתן לתקן את הבית בזהירות ובמתינות ולא בצעדים דרסטיים מדי, ורק כשכלו כל הקיצין הוא מנתץ אותו.
זכינו לקץ הגלות המרה, אך עדיין אנו מייחלים לקץ הישועה. קיום עצמאותנו בבית ארץ אחוזתנו דורש התבוננות בעין טובה שלא מעצימה נגעים, אלא חותרת למגעים, לא מנסה לנתוץ אלא מחפשת את הניצוץ, לא שוגה בגאווה אלא מתקנת עצמה בהכנעה.
(תזריע מצורע תשפ"ג)
