בסוכה נזכור את מי שתמיד בארעיות

בסוכה נהיה עם הראש בעננים, אך עם הלב בעניים

כמה מעלות טובות יש לסוכות של זמננו: הן קלות לבניה, נוחות לישיבה ולשינה, וניתן בנקל לקיים בהן את המצווה בשמחה. אולם מנגד, יש להן חיסרון גדול: הן לעתים נוחות מדי. יושב לו אדם בריווח, בצילו של סכך לנצח, מאוורר לצדו, דפנות נאות מסביבו, כסאותיו נוחים, כליו נאים והמגוון הגסטרונומי עשיר וטעים. אם ייזכר בדעת רבי עקיבא בגמרא (סוכה יא, ב) שהסוכה היא זכר ל"סוכות ממש", הוא יגיע למסקנה שיציאת מצרים היתה פיקניק. אם יעלה בזיכרונו את דברי רבי אליעזר רבו, שהסוכה היא זכר לענני הכבוד, ירגיש שהוא באמת נמצא בעננים.

בתוך כך עלול איש הסוכה המודרני לשכוח מטעמי מצוות הסוכה ומשמעויותיה שחשיבותם כיום אף גדולה מבעבר. הוא עלול לשכוח את דברי רשב"ם שחג הסוכות נקבע דווקא בזמן האסיף, כדי לשרש את תחושת "כחי ועוצם ידי", "ולבלתי רום לבבם על בתיהם מלאים כל טוב "…(ויקרא כג, מג). אם ינצל את תנאי סוכתו הטובים לעיון נוסף בפרשנים, הוא עשוי לפגוש בדברי רבי יצחק עראמה המסביר שבחג הסוכות "יעזבו האנשים כל ענייני הכסף ונכסים, ויוצאים אל סוכה קטנה אשר אין בה רק ארוחת יום ביומו, ועל הרוב מיטה, כיסא ושולחן ומנורה, שהיא התעוררות נפלאה שלא יתעסק האדם להרבות מאלו הקניינים כי די בהכרחי לבד, כל ימי היותו בפרוזדור הזה, שהוא דירת עראי". הוא עשוי גם להציץ לפירוש ה'כלי יקר' שסוכות נועד להטמיע בנו את התודעה של פחיתות ערכנו, ולהזכירנו שאנו בעולם הזה גרים ולא תושבי קבע (שם, מב).

האם התזכורות הללו באו לעמעמם ולצמצם את שמחת החג? כמובן שלא! הן באו להזכיר לנו מהי שמחה ביהדות. במהלך החג מקובל לשיר שוב ושוב: "ושמחת בחגך והיית אך שמח", אולם אין פסוק כזה בשום מקום בתורה. הפסוק אומר: "וְשָׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ" (דברים טז, יד). רק בסיום פסוק טו מופיעות המילים: "וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ". כאשר מדלגים מהמילים הראשונות של פסוק יד אל האחרונות של פסוק טו, מעוותים, למעשה, את צורת השמחה עליה התורה מצווה. שמחת החג בתורה מחייבת "להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים", ולפיה: "מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו" (רמב"ם, יו"ט ו, יז).

בסוכות של שנת השמיטה מתחדדת ביתר שאת מגמה זו של התורה, שהרי בשנה זו צריך בעל הקרקע להימנע מלנעול שדהו. בשנה זו הוא מנוע משמחת האסיף, מתרחק מ"ריבוי הקניינים"  ומטמיע את ההכרה "כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי" (ויקרא כה, כג). טעמי הסוכה שהזכרנו משתלבים בטעמי השמיטה, שנועדה לדברי הרמב"ם גם ליישם את "החמלה על כל בני האדם, כמו שנאמר: 'ואכלו אביוני עמך'" (מורה נבוכים ג, מח). במצוות הסוכה נאמר: "כָּל־הָֽאֶזְרָח֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל יֵשְׁב֖וּ בַּסֻּכֹּֽת" (שם, כג, מב). הכינוי המיוחד: "האזרח" בא להדגיש את חשיבות המצווה אף ל"אזרחים המיושבים בישראל, שיש להם בתים ופלטין גדולים" (ר"י בכור שור ועוד). דווקא בעלי בתים אלה מצווים להרגיש לשבוע אחד, כיצד מרגיש חסר בית וכיצד מרגיש מי שאין לו עבודה יציבה.

ננצל את הסוכה המהודרת והמאובזרת כדי לשבת בניחותא ללמוד תורה, ולישון בשקט בלי דאגות שנושרות על הראש, אך לא נשכח את מי שדאגות הקיום הן לחם חוקו, וישיבה בנחת היא משאת נפש רחוקה עבורו. כשאנו יוצאים מדירת קבע לדירת ארעי, נזכור את מי שעוברים כל השנים מדירת ארעי אחת לאחרת, ודירת קבע ידם לא משגת. נהיה עם הראש בעננים, אך עם הלב בעניים.

(סוכות תשפ"ב)