חירות על הלוחות

מעשה העגל הוא לא ספק אחד האירועים הטראומטיים שנצרבו בתודעה הלאומית היהודית. התיאור שמופיע בתורה נע בין שתי זירות: מצד אחד, בני ישראל חגים סביב העגל, וקוראים לפניו בקול גדול "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים".

בעוד אהרן הכהן מבקש להניא אותם ממעשיהם, בניסיון עקר וחסר סיכוי, של קריאות "חג לה' מחר", מעדיף האספסוף המשתולל לקום השכם בבוקר, להעלות עולות לעגל הזהב, להגיש לו שלמים, לאכול ולשתות, ול"צחק" – ביטוי שנתפרש בפי חז"ל כמכוון הן כלפי גילוי עריות, הן כלפי שפיכות דמים (כפי שמפרש רש"י על אתר).
בה בעת, יושב משה רבנו במרומי הר סיני, הרחק מן ההמון המתהולל. מנותק ופרוש מהוויות העולם הזה, שרוי בערפל השמיימי, לומד הוא תורה מפי הגבורה. רק ציוויו של הקב"ה – "לך רד כי שיחת עמך", מנתק את אדון הנביאים מן הספירות העליונות, ממרומי האולימפו-סינַי הרוחני שבו הוא שרוי, ומשיבו באחת למטה, אל קרקע המציאות.
בתיאור ירידת משה מן ההר, נחבא תיאור קצר של הלוחות: "ויפן וירד משה מן ההר, ושני לוחות העדות בידו, לוחות כתובים משני עבריהם, מזה ומזה הם כתובים. והלוחות מעשה א-להים המה, והמכתב מכתב א-להים הוא, חרות על הלוחות" (לב, טו-טז). תיאור מפורט זה של מעשה הלוחות מזכיר לנו את התיאורים המפורטים שנקראו בפרשיות המשכן הסמוכות. דומה, כי אין לראות בו מפרט טכני גרידא אלא מסר שמשקף את ריבוי פניה של תורת ישראל.
תורת ישראל אינה כתובה על לוח אחד אלא על שני לוחות. יש בכך להדגיש את פניה השונות של תורת ישראל. אין היא עשוי לוח אחד. יש בה מסרים מורכבים. גם פשט, גם דרש. גם רמז, גם סוד. הניסיון שכה תדיר במקומותינו להעלות מסר פשטני מתוך דברי התורה, משל הייתה מאמר בעיתון יומי ולא דברי א-להים חיים, מחמיץ את טעמה.
יתר על כן: הכתוב מדגיש שהן הלוחות הן ה'מכתב'-הכתוב עליהם, "מעשה שמים" הוא, ולא מעשה ידי אדם. ממילא, יש להתייחס לדברי התורה באמות מידה שונות מדברי חקיקה ארציים, מעשי ידי אדם, הניתנים לשינוי יומיומי ולפירוש בן חלוף.
הלוחות גם כתובים "מזה ומזה", משני עבריהם, וכמאמר חז"ל (שבת קד) שמובא ברש"י על אתר – "משני עבריהם היו האותיות נקראות, ומעשה נסים הוא". לא אחת, נוטה אדם בעל סמכות לדבר ב"לשון כפולה". מצד אחד, הוא מורה לפלוני לעשות כך וכך, אך בה בעת מוסיף הוא לציווי קריצה שובבנית, רבת משמעות, שפירושה "סתאאאם. לא באמת התכוונתי. אתה יכול לעשות ההפך". לא כך היא דרכה של תורה. תורת ישראל פיה ולבה שווים: אין היא מדברת ב"לשון כפולה", אלא "כתובה מזה ומזה" – אומרת מה שהיא מתכוונת, ומתכוונת למה שהיא אומרת.
בחתימת התיאור, באה הדגשה שדבר הקב"ה "חרות על הלוחות", שורש יחידאי, שנדרש בפי חכמים קדמונים כמכוון ל"חירות". בפרק "קניין תורה", שנספח למסכת אבות (ו, ב), אומרים חכמים: " 'חרות על הלוחות', אל תקרא חָרות אלא חֵירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה".
בימינו, בעולם המערבי-דמוקרטי-ליברלי, הייתה החירות מטבע עובר לסוחר. הכל מדברים בשבחה, מעלים אותה על נס. חירות הביטוי וחירות העיסוק, חירות הדת וחירות האמונה והמצפון. התפישה המודרנית של החירות מושתתת על ההנחה שלפיה כל אדם הוא בן חורין, חופשי, וממילא זכאי הוא – כל עוד החוק אינו אוסר עליו לעשות כן – לממש את הזכויות הרבות שמוקנות לו מעצם היותו אדם. ובכלל זה, זכותו לחיים, לכבוד, לחירות, לחופש עיסוק, לחירות תנועה, ועוד כהנה וכהנה.
כמשתמע מתוך המשפחה שהחירות משתייכת אליה – משפחת "זכויות האדם" – עמדה זו ניזונה מתפישה הומניסטית מובהקת שבמרכזה עומד האדם. לעומת זאת, תורת ישראל מציבה את הא-ל במרכז, לא את האדם. ממילא, חובות האדם כלפי אלוקיו קודמות על פני זכויותיו-שלו.
יתר על כן: הנחת המוצא הבסיסית שלנו היא שבמוקד הגישה היהודית ניצבת תפישה שאינה רואה את האדם בעיקר כ"בן חורין", אלא כ"מְצוֶוה". כנושא חובות, ולאו דווקא כבעל זכויות למותר לומר, שאין פירושה של גישה זו שהמשפט העברי אינו מכיר בזכויות האדם. אך נקודת המוצא שונה לחלוטין, וממילא גם השלכותיה שונות לחלוטין.
ביטוי חריף לכך ניתן בדברי הרמח"ל, שבחר לפתוח את חיבורו הנודע "מסילת ישרים", בהצהרה רבת משמעות: "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו".
מכאן, אותה גישה שקובעת כי "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה". וכיוצא בה, מאמר חכמים (שבת קל, ע"א): " במתים חפשי – כיוון שמת אדם, נעשה חופשי מן התורה ומן המצוות", אבל בחייו – אינו "חופשי" כלל ועיקר.
החובה – לא הזכות – היא-היא "יסוד" ו"שורש" עולמו של אדם, וממנה משתלשלות והולכות כל הזכויות.
בדומה לכך, גם ה"חירות" וה"חופש" שבהם מדבר המשפט המודרני אינם זהים למשמעותם במקורות היהודיים. בעוד שה"חופש" המודרני מבטא בעיקרו "חירות מ…", מתירנות, כניעה ליצר, גורסת תורת ישראל בעיקר "חירות ל…", חירות שתכליתה עשיית מצוות וקיום רצון הבורא. תורת ישראל מביטה לברית היוֹצֵר, לברית גורל וברית ייעוד; לא לברית היֵצֶר, לסגידה לעגל הזהב ולתאוות שנובעות הימנו.
(כי תשא תשסח)