יואב שורק (ד"ר, יו"ר 'תורה ישראלית – לכתחילה')אמנם חג הסוכות מאחורינו – ובהתאם, הטורים הבאים יוקדשו להלכות של ימי החול – אבל אני מבקש בכל זאת לתפוס את הרושם שהחג הותיר ולשתף כאן את הציבור בבירור שהעסיק אותי במהלכו, בירור שנעשה במידה רבה תחת צילא דמהימנותא של סוכתנו המרווחת – ה'פריבילגיה' של צמודי הקרקע.
השאלה היא פשוטה: כיצד צריכים לנהוג בחג הסוכות יושבי בניינים (נטולי מרפסת סוכה), שיכולים להקים את הסוכה רק בחנייה של הבניין או בשטח ציבורי סמוך לו. בניגוד למי שהסוכה צמודה לביתו – בחצר כמנהגנו כיום או על הגג כפי שנהגו בימי חז"ל – מי שסוכתו נמצאת בחנייה או ברחוב, סובל מ'הרעת תנאים' דרמטית: המטבח (מכיור ועד מקרר, ממזווה ועד כלים) נמצא הרחק וכך גם חדרי השירותים. כדי לאכול בסוכה צריך לסחוב שוב ושוב מצרכים וכלים, ולרוב גם לעלות באמצע הארוחה הביתה פעם או שתיים – כדי להביא מה שנשכח או כדי להתפנות. שינה בסוכה, בין חתולי הרחוב לרעשי הרחוב, גם היא לרוב לא חוויה מרנינה וחגיגית.
חכמים עוסקים בהמון סוכות משונות ובהרבה מצבי קיצון – אבל אין בכל ספרות חז"ל ובכל דברי הראשונים אף מילה על המציאות הזו, של מגורים הרחוקים מקרקע או מגג שניתן להקים עליהם סוכה. זה פשוט לא היתה מציאות קיימת, אפילו לא מדומיינת. יש לנו דיונים על 'מצטער' ועל 'אנוס', אבל הם נקבעו בהקשר אחר ובשל כך לא עונים במדויק למציאות הזו (זה מחייב דיון נרחב, אבל אציין רק בראשי פרקים: מציאות שבה לא ניתן לקיים מצווה בקלות אינה 'אונס'; ואילו הפטור של 'מצטער' קשור באדם ולא במקום, והוא גם גורם לישיבה בסוכה להפוך ממצווה למעשה מיותר – דבר שאיננו מעוניינים בו בהקשר זה).
כדי לתת מענה הלכתי נכון לסוגיה הכואבת הזו, נפנה את מבטנו לשני כיוונים: האחד, ליסודות המצווה וההלכה ולגדרים שעיצבו חז"ל; והשני, לאופן שבו יהודים טובים מתמודדים עם האתגר – כלומר למנהג הרווח.
חג הסוכות מופיע בתורה חמש פעמים, אך רק באחת מהן מוזכרת מצוות הישיבה בסוכה (בפרשת אמור, בסוף ציוויי המועדות). כל המעיין בתורה רואה שעיקר מצוות החג היא עצם החג: "וחגותם חג לה' שבעת ימים". העלייה לרגל, הקורבנות הרבים, ומצוות השמחה שעיקרה ויסודה בחג הזה. עם השמחה באה גם מצוות הלולב, שעיקרה בבית המקדש – ואחריה מצוות הישיבה בסוכה (שאולי נועדה מלכתחילה לאלו שאינם חוגגים בירושלים, ואכמ"ל). במילים אחרות: עקרון השמחה והחגיגה הם יסודות עיקריים בחג, וברור שמצוות סוכה לא באה במקומם (אף שבניגוד למצוות האחרות, היא מתקיימת במלואה גם בגלות ובהעדר מקדש). בנוסף, מצוות הסוכה היא מצוות עשה – שאין בצידה מצוות לא תעשה. בניגוד למצוות מצה, שיש מולה את האיסורים החמורים מאוד על הלחם האלטרנטיבי – כלומר על חמץ ושאור, אין למצוות סוכה 'תאום' של איסור, הפוסל את הבית. חכמים אסרו עלינו לגור בבית – כי מוטלת עלינו המצווה לשבת בסוכה, כלומר 'לעבור דירה' אליה ("תשבו בסוכות – תשבו כעין תדורו"); אך בבית עצמו אין פגם.
יסודות אלו הם כנראה הרקע לקביעתו של האמורא רבא "המצטער פטור מן הסוכה" (סוכה כו). כפי שהעירו רבים, קביעה כזו היא מאוד יוצאת דופן: על פי רוב, אנו נדרשים לקיים מצוות גם כשהן מצערות (גם בחגים: התלמוד מספר, למשל, על מי שראשו כאב משתיית ארבע כוסות); מעבר לכך, הגמרא מקבלת את הקביעה הזו כ'עובדה', בלי להסביר את מקורה. אך לאור היסודות של מצוות סוכה, הקביעה הזו מובנת: לא ייתכן שמצוות סוכה תקוים באופן שפוגם בשמחת החג; ועוד – הסוכה באה להחליף את הבית, ולא לשנמך אותו דרמטית (זה עניין דק, שכן ברור שעצם המעבר לדירת ארעי הוא 'שנמוך' שהוא חלק מהמצווה); ועוד – אין איסור מהותי על דירה בבית גם בימי הסוכות; אלא שבהימצא סוכה מצווה לעבור אליה.
אלא שפטור ה'מצטער' אינו יכול לשמש אותנו כבסיס לקביעת מצוות סוכה של יושבי בניינים. בעיקר כיוון שהגדרת אדם כ'פטור' ממצווה שוללת ממנו את האפשרות לקיים אותה. מקובל בהלכה, שאם אדם 'מצטער' מתעקש ויושב בסוכה, אין הוא מקיים בכך מצווה. לקבוע עבור קבוצה ענקית מעם ישראל שהם בגדר 'מצטער', פירושו לשלול מהם את מצוות הסוכה – ולהפוך את מצוות סוכה מלב החג למעין מצווה נדירה. בנוסף, 'מצטער' היא הגדרה המתייחסת אל האדם בסיטואציה קונקרטית, ולא אל מבנה קיום המצווה הבסיסי.
נדרשת לנו אפוא הגדרה הלכתית חדשה – הנשענת על אותם יסודות שהולידו את פטור ה'מצטער'. ניגש מכאן לסקירה פשוטה של המנהג הרווח. בפועל, בהינתן שאין לאדם אפשרות להקים סוכה סמוך ממש לביתו, יש שלוש אפשרויות: הראשונה, לראות עצמו כמי שאינו יכול לקיים את המצווה, ולוותר על הקמת סוכה לגמרי; השנייה, מנהג רוב בעלי הבתים – להקים סוכה ולהשתדל לשבת בה (בוודאי בלילה הראשון, ואולי בכלל סעודות החג), אבל במהלך רוב החג לאכול ולישון בביתו; השלישית, מנהג יראים ובני"שים – להקים סוכה ולעשות מאמץ גדול לקיים בה מצוות ישיבה בסוכה במלואה: לישון בה (גם אם זה לא נוח ולא נעים) ולאכול בה את כל סעודות הקבע (בהתארגנות מוקפדת או תוך ויתור על המלח) ואף להימנע במהלך החג כולו מאכילת קבע בבית.
האופציה הראשונה בוודאי אינה ראויה – יש בה משום עקירת החג, בייחוד אם מדובר בסיטואציה שמלווה את האדם שנים רבות. האופציה השלישית נובעת אמנם מיראת שמיים, אבל יש בה פגם של ממש בקיום המצווות העיקריות של החג, השמחה והחגיגה – חג לה' אינו חג שנמנעים בו מאכילת קבע או שישנים בין חתולי רחוב – ואף מידה של יוהרה. האופציה השנייה, ה'בעלת בתית', היא הנכונה – אף שעד כה לא היה גדר הלכתי ברור שיתן לה דפוס, שכן כאמור חז"ל והראשונים לא הכירו כלל מציאות כזו. לפי אופציה זו, איננו בגדר אנוסים ולא מצטערים – אלא מחויבים במצוות סוכה, אך מנועים מלקיים אותה בשל תנאי החיים וחובת השמחה בחג. כל אימת שיכולים לשבת בסוכה מקיימים מצווה בברכה, שלא כאנוס או מצטער, ובלילה הראשון אף מתאמצים לקיים זאת יותר (כדברי חכמים במשנה סוכה פ"ב מ"ו – וכפי שנהגו בחוצה לארץ, בו היו קשיים של קור ושל סכנה בקיום מלא של מצוות סוכה). לא נמנעים בשום אופן מאכילת קבע בבית – ומצווה לקיים סעודות בחג – אם כי בוודאי לא שייך לארח חברים ו'לפתוח שולחן' חגיגי כשלא יכולים לעשות זאת בסוכה.
כדי לעגן את הקביעה הזו בלשון המתכתבת עם עולמם של חכמים, אני מציע את הניסוח הבא:
מִי שֶׁאֵין לוֹ חָצֵר אוֹ גַּג סָמוּךְ לְדִירָתוֹ
בּוֹנֶה סֻכָּה בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר אוֹ בַּחֲצַר הַבִּנְיָן
וְאוֹכֵל בָּהּ לֵיל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן וּמְבָרֵךְ.
מִכָּאן וְאֵילָךְ –
יָשֵׁן בְּבֵיתוֹ וְקוֹבֵעַ סְעוּדוֹת בְּבֵיתוֹ כְּמִצְוַת הֶחָג
וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ; וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְאָרֵחַ.
וּמִצְוָה לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים,
שֶׁלֹּא בְּטִרְחָה יְתֵרָה וְשֶׁלֹּא בְּצַעַר.
(הדברים אינם בגדר פסיקת הלכה אלא כחומר למחשבה ולדיון)
