צדיק בפרווה

הכתוב אומר (בראשית ו, ט-י) "אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלוקים התהלך נח. ויולד נח שלשה בנים, את שם את חם ואת יפת".

אחרי המילים "אלה תולדות נח" היה צריך לומר "שם, חם ויפת", אך אחרי המילים "אלה תולדות נח" נאמר כי נח עצמו היה צדיק תמים. שמא תאמר כי המילים 'נח איש צדיק' הם מאמר מוסגר, אם כן מה פשר הכפילות "אלה תולדות נח" ושוב "ויולד נח שלושה בנים"?

בתשובה לקושי זה מביא רש"י את דברי חז"ל, כי המילים "תולדות נח" אינן מתייחסות לצאצאיו של נח אלא למעשיו הטובים כי "עיקר תולדותיהם של צדיקים הם – מעשים טובים". מדוע נחשבים המעשים הטובים לעיקר תולדותיו של האדם יותר מילדיו?

המהר"ל מבאר כי בתולדותיו הפיזיות יש שלושה שותפים: האב והאם והקב"ה. לעומת זאת, בתולדות הרוחניות אין לאדם שותפים, שהרי במסכת נידה (דף ט"ז עמ' ב') נאמר "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים". למעשים הטובים אחראי האדם לבדו, לכן הם העיקר.

ברם, נותר קושי. חז"ל קבעו כלל פרשני (בראשית רבה י"ב, ג'), לפיו המילה "אלה" באה למעט ולומר "אלה – ולא אחרים". מה התמעט כשנאמר "אלה תולדות נח"?

אמרה חסידית ידועה היא, כי יש שתי דרכים להתמודד עם קור: א. להתעטף במעיל פרווה חם. במקרה זה אדם מחמם את עצמו; ב. להסיק את התנור ולחמם את החדר. במקרה זה האדם מחמם גם את סביבתו. רבי לוי יצחק מברדיטשב מבאר כי בדומה לכך, יש צדיק עובד את הקב"ה בהתלהבות אך מתבודד. זהו "צדיק בפרווה", המחמם רק את עצמו. אך יש צדיק המקרב את הרחוקים וצועד עימם. הוא מסיק את הבעירה הפנימית שבו כתנור ומשפיע על כל סביבתו.

כך מבאר רבי לוי יצחק את הגמרא במסכת קידושין (דף מ' עמ' א') לפירוש הפסוק (ישעיהו ג', י') "אִמרו צדיק כי טובו". וכי יש צדיק שאינו טוב? הרי אם אינו טוב – אינו צדיק. אין זאת אלא שיש צדיק שהוא טוב לשמיים, אך אינו טוב לבריות. צדיק טוב משנה את סביבתו ומחמם את החדר.

נח היה צדיק תמים. את האלוקים התהלך נח, אבל לא היה מתהלך עם הבריות לקרבן לקב"ה. נח בנה תיבה לעצמו ולבני משפחתו, אך לא השפיע על מצבם הרוחני של בני דורו ולא התפלל עליהם כדי למנוע את המבול. לכן, בהפטרה נקרא המבול "מי נח". לכן, נאמר "אלה תולדות נח", לשון מיעוט, כי רק אלה תולדות נח ומעשיו הטובים הם כל פועלו. אין אדוות המתפשטות והולכות. השפעתו הסביבתית אפסית. נח היה "צדיק בפרווה".

אולם, רבי לוי יצחק מברדיטשב מסנגר גם על נח! אין לומר כי לנח לא היה אכפת מבני דורו, שהרי כשיצא מהתיבה געה בבכי על חורבנם, ותפילתו נשמעה עד כי ה' נשבע שלא יביא עוד מבול. מדוע אם כן לא התפלל נח כך באותה צורה קודם שהתרחש האסון?

רבי לוי יצחק משיב, כי נח לא הכיר בערך עצמו. נח היה מופנם ולא ראה עצמו כמגדל אור המסוגל להאיר את סביבתו ולשנות אותה. הוא לא התפלל עליהם, כי לא חשב שתפילתו תועיל. לכן, נאמר ברש"י (בראשית ז', ז') כי "נח מקטני אמנה היה". אין ספק שנח האמין באלוקיו, אלא שקטן אמונה היה – בעצמו ולא חשב שבידו לבטל את גזירת המבול.

הנה כי כן, לא די לאדם להיות צדיק מושלם. עליו להיות מעורה עם הבריות ולחוש אחראי למצבן הפיזי והרוחני. בנוסף, עליו לבנות תחושת ערך ואמונה בעצמו וביכולותיו. אם יעשה כן, יחרגו תולדותיו הרוחניים מד' אמותיו ויקרינו על סובביו, והוא ייחלץ מן "הפרווה" המחממת רק את עצמו.