בני האדם חייבים להיות עסוקים

מששכך המבול יוצא נח מן התיבה ובהודיה גדולה לה' על ההצלה והישועה הוא בונה מזבח לה'. מעשה ההקרבה מעורר את הקב"ה להכרעה כי בעתיד לא ישוב עוד לקלל את העולם בשל מעשי האדם והוא מתחייב: "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח, כב). רש"י מבאר שכל אחד מן הביטויים "זרע" "קציר" וכו' הם כינויים לפרקי זמן של חודשיים בשנה לפי התחדשות הטבע. מזג האוויר משתנה על פניהם מחום לשרב ומקור לכפור וכו' ותנאים אלו מאפשרים חלופות גידול ולקיטה של פירות שונים. ההבטחה של ה' שכל אלו יהיו מכאן ואילך כסדרם מלמדת, לדברי רש"י, שבימי המבול שבתו כל אלו: "מכלל ששבתו כל ימות המבול, שלא שמשו המזלות ולא ניכר בין יום ובין לילה". מעתה ואילך עונות השנה יתחלפו באופן סדיר. אולם מבאר בעל התולדות יוסף (דודו של מרן ר' יוסף קארו) בפירושו, שכל אלו אמנם יהיו כסדרם, אבל הם עצמם יהוו כלי שרת לענישה (לפי הצורך) בידי הקב"ה מכאן ואילך:

"שאם תהיו רעים וחטאים…ויבוא קור גדול לצער אתכם בו ולהשחית שרשי התבואה מתחת לארץ ופרי העץ, וחום גדול לעשות שדפון בתבואה אחר שהצמיחה, וגם להביא קדחות עפושיות וכל שאר מיני קדחות וחלאים רעים ונאמנים בחום שורף. וקיץ וחורף חזקים… כי הפרקים הפך טבעם סבה לחלאים רעים".

לדבריו, גם יום ולילה עשויים להיות קללה לאדם כשהיום רע ובלילה יש מזיקים, והרבה שליחים למקום. מכאן שהטבע אמנם ישתנה חלופות אבל לא תמיד אלו יהוו תשתית נוחה לאדם להתחיות בו. לפי זה הקב"ה אינו חוזר בו מן הצורך לענוש את האדם קשות והצער הגדול הוא על השחתת העולם.

הגמרא בסנהדרין מסבירה את המילים "יומם ולילה לא ישבותו" בדרך שונה לחלוטין: "אמר ריש לקיש, עובד כוכבים ששבת חייב מיתה, שנאמר ויום ולילה לא ישבתו, ואמר מר אזהרה שלהם היא מיתתן" (סנהדרין נח, ב). ריש לקיש קורא את החלק האחרון של הפסוק כציווי על האדם. מכאן ואילך האדם נדרש לעמול ולעבוד ללא הפסקה. במסכת סנהדרין מודגש שציווי זה מתייחס לעובדי כוכבים בלבד שכן ישראל צוו על השביתה בשבת והפסוק הזה הופך להיות המקור לאיסור שחל על הגויים לשבות בשבת.

מה הקשר בין המבול ובין הציווי הזה וכיצד הוא מתיישב עם פשט הפסוקים כאן? אפשר להציע שכחלק מן ההתנחמות של הקב"ה על קרות המבול הוא מבקש להשיב את סדרי הטבע על מכונם, אבל גם שורש הבעיה אצל האדם חייב לבוא על תיקונו. וכיוון שהבטלה גורמת לאדם לקלקול מוסרי, כמו שאמרו חז"ל שהבטלה מביאה לידי זימה, מכאן ואילך על האדם להיות עסוק. באופן מסוים מעתה ואילך האדם הופך להיות חלק מן הטבע עצמו, ופעולתו המתמדת הופכת להיות ליבו המפעם של קיום העולם והמנוע להתחדשותו. האדם משתעבד לשמירת העולם.

לקביעה הזו יש משמעות רעיונית, בזכות המוסריות של האדם הקב"ה נמנע מקלקולים בטבע, ויש גם משמעות של תלות מוחשית, מעשיו של האדם יכולים לקלקל את הטבע, ולהשחית את מתנת הא-ל.

שלוש הפרספקטיבות על הפסוק "לא ישבותו" מכילות את האפשרות של הבטחה לטבע יציב, את האפשרות של הקב"ה להשתמש בטבע עצמו כעונש, אך גם את האפשרות של יציאת ה' מן המשוואה והכנסת האדם למעגל הטבע כמי שיפעיל בעצמו את התהליך של הקלקול ובעקבותיו הענישה.

(נח תשפ"ב)