הרב שי פירוןאת נעוריי העברתי בבת ים. סניף בני עקיבא המקומי היה קרוב לשפת הים, ואנו, לובשי חולצות לבנות בעלי שיער רטוב ממקלחת של לקראת שבת, היינו תמונת המראה לאלה הצועדים בבגדים זעירים לכיוון חוף הים.
לא מחשבה ילדותית כי אם טהרה פנימית פיעמה בנו בכל שבת, בלכתנו לסניף. תחושה של קידוש ה' פשוט. אמירת "שבת שלום" לעוברים ושבים היתה עמוקה ומשפיעה.
את הסוכה הראשונה שלי, סוכה כשרה ראשונה בשכונה, הפכנו למעין 'בית חב"ד' אזורי, עוד הרבה לפני שהתופעה היתה ידועה. כולם באו לראות סוכה שמוטות העץ שלה לא נגנבו מאתר בניה סמוך. אבא ואמא – שבתחילה לא ירדו לאכול איתי בסוכה, הצטרפו. בפעם הראשונה שישנתי בסוכה – היינו ערים כמעט כל הלילה. ילדיי השכונה באו לחגוג עם הילד המוזר שישן ברחוב.
לימים, עברתי להתגורר בכמה ישובים על טהרת שומרי תורה ומצוות. אין ספק. החיים היו נוחים, האווירה היתה נוחה. פעמים רבות, שוחחנו, חבריי היישוב על החברה הישראלית, על השפעה, על כלל ישראל. מילים גבוהות ונעלות שנבעו מכמיהה עמוקה ליצירת עם קדוש. בבת ים, לא דברנו על כך. לא ידענו שאנחנו עושים זאת, בפשטות, ללא מילים. פשוט חיים יחד.
השבת נקרא בפרשת נח. לאחר המבול, אנו פוגשים בסיפור מגדל בבל: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" (פרק יא, א-ט).
אני מבקש להציע פרשנות שונה לפסוקים אלה, המתבססת על קודמי. נוח חי בסביבה בעייתית. הסביבה התאפיינה במעשה גזל וחמס. ה' מחליט להחריב את העולם. נח ניצל בזכות היותו בתיבה סגורה, הוא לא נחשף לסערות שמחוצה לה. עתה, כלקח, מבקשים היוצאים מהתיבה להקים לעצמם מתחם מגורים סגור. מגדל של יראי שמיים. הם משקיעים במבחני קבלה: רק מי שדובר בשפה אחת ועוסק בדברים אחדים, יוכל להתגורר במתחם. הם חוששים להתפזר על פני כל הארץ, רואים בכך סכנה גדולה. אלא שתגובת הא-ל מפתיעה: "הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת". מה לעשות? להסתגר, לבנות שכונה נפרדת, מגדל גבוה.
אלא שה' לא מקבל את מסקנתם. לקחי המבול אינם הסתגרות. להיפך. כשאנשים דומים גרים יחד, הם נחלקים, על זוטי דברים. לפעמים בחברת הדומים מתחוללות מחלוקות נוראיות. על דקויות, על תפיסות בעבודת ה', על אורח חיים בשאלות מינוריות. זו הסכנה הגדולה שבמגורים ב'מגדל אחד'. המטרה היא להיות נפוצים על פני כל הארץ. להתערות, להשפיע. לא כשליחים אלא כאנשים המהווים דוגמא ומופת בעצם התנהגותם, בחיי השגרה שלהם. לפעמים, יש צורך בתיבה (ישיבה? אולפנא? מכינה? מדרשה?). זהו שלב אחד בחיים. אבל החיים עצמם?! "וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ". נקודה למחשבה. (נח תש"פ)
