פרס נובל בהישרדות

הזוכה בפרס נובל לספרות בשנה זאת הוא הסופר ההונגרי לאסלו קרסנהורקאי (ממוצא יהודי). בכתיבתו ניכרת ביותר מציאות אפוקליפטית והרסנית. ובאותה עת זאת ספרות איכותית מאוד, הדורשת מאמץ רגשי ואינטלקטואלי.

לא אנסה כאן לפתח השערות מדוע דווקא השנה בחרה ועדת נובל בסופר מיוחד זה. אולם, מבחינתי הקריאה בשניים מספריו עוררה בי מחשבות ותחושות הנוגעות לפרשת נח ולמבול שבמרכזה. יתרה מכך, חשתי שהסופר ההונגרי מודע לזיקה זאת ואף רומז עליה.

החורבן העולמי המוחלט שבפרשתנו מוצא אומנם אצלו חורבן ממוקד יותר, אבל רגשות האובדן והמבוכה עזים גם כך. השאלה המעניינת היא אם לגבינו העיסוק בפרשת נח מחזק יותר את סכנת החורבן, או דווקא את תקוות התיקון וההישרדות. דומני שביכולת ההיפוך ובמורכבות המתקיימות במורשתנו, עיקר "המסר" של הפרשה הוא התיקון. המצב הנורא של "קץ כל בשר" הבא לפני השם, כּרוך בציון ברור של מעלתו הרבה של נח. דהיינו מלכתחילה הכישלון הוא קשה ועמוק, אבל יש מי שמסוגל לייצג את ההישרדות.

אגב, הביטוי של "קץ" הבא לפני השם אינו זוכה לדעתי להתייחסות מספקת. ניתן להבין כאן לכאורה את הקץ כישות מטפורית עצמאית, אשר על פי הכללים שבהם נברא העולם על ידי הקב"ה, מזנקת מתוך העולם האנושי, כאשר עולם זה נכשל לחלוטין במידותיו ובמעשיו. הקץ "מוכרח" אז לנבוע מתוך הרוע, הגזל והחמס, ולהתייצב בפני הבורא.

נח חריג מוחלט, כצדיק, תמים ומי "שמתהלך את האלוקים". שלמותו היא ההיפך מההשחתה החלה על הארץ. למעשה, החורבן כבר קיים בפועל ולכאורה אין כעת צורך להרוס את מה שכבר הרוס, אלא להשלימו בחותמת של מבול המגיע מלמעלה.

מעניין מאוד שתנועת ההצלה היא במידה מסוימת היפוך לתנועת היצירה של פרשת בראשית: בעוד היצורים הנבראים "יוצאים" לחלל העולם, הרי היצורים הניצולים "נכנסים" לתיבה. הסדר בכניסה משמעותי וכולל דגש על קיומם של שני מינים בטבע: זכר ונקבה. ההיערכות לקראת הכניסה לתיבה ובתיבה עצמה היא כבר איתות לקראת העתיד המקווה של עולם עם סימנים קבועים של טהור וטמא, משפחתיות מסודרת ועוד.

פרשייה מיוחדת היא כמובן היחס הנדיר בין נח לבין היונה. התייחסתי לכך בעבר בהזדמנויות שונות, וכאן רק אדגיש שהיונה אינה יוצאת ונכנסת לתיבה בלבד, אלא היא יוצאת "מאִתו" של נח "ותשב אליו". דומני שגם כאן יש פתח תקווה להתפתחות רגשית בין יצורי העולם, ובכל מקרה תחושה שנח לא רק "מוצא חן", אלא גם מוצא דרך לבטא את רגשותיו העצורים בתיבה.

העובדה שכל המין האנושי מצוי במקום מוגבל אחד (התיבה) היא לדעתי לימוד גם על מצבנו הקיומי השגרתי. כל אחד ואחת מצוי במקום שלגביו במידה רבה הוא העולם ומלואו. מה שקורה מחוץ למקום היסודי הזה רלוונטי רק ככל שהֵידָיו מגיעים למסגרת הפרטית שלנו. גם מגדל בבל מנסה ליצור קהילה שכזאת, אשר כוללת בתוכה את כל המין האנושי: מה שיקרה במגדל בבל הוא למעשה הגורל האנושי במלואו. המטרה האנושית "ונעשה לנו שֵם" יכולה להתפרש לכיוונים שונים של עזות מצח ויוהרה.

המענה לכך יגיע אצל אברהם אבינו: כאן העיסוק בשמו (אברם ואברהם) היא לא לשם "עשיית שם", אלא כדי לבטא את ייעודו המחייב. אין די בהצלת המין האנושי מהמבול, יש הכרח בתנועת האמונה הנמשכת של אבינו הראשון.