הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)
״קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ״.
מהו אותו חמס שבגללו בא המבול? האם יש לנו דרך לחשוף את הסיבה המהותית שבעטיה איבד היקום את זכות קיומו, וריבונו של עולם השחית את הארץ והכל התחיל מחדש ביציאה מתיבת נח? חלק מהתשובות מבוססות על המשמעות השכיחה של חמס במקרא. כך, לדוגמה, ביאר רש״י כי מדובר בגזל, ואף קבע כי לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל.
ברם, הרמב״ן ביאר כי התורה עצמה מבארת את החמס הממוקד עליו מדובר. הלוא היא עצמה כתבה את העוולה הנוראית שעשו בני הא-לוהים כלפי בנות האדם. על פי ביאורו, אין מדובר בסיפור מיתולוגי, אלא בכיעור נפוץ של ניצול מיני על ידי בעלי סמכות. בני הא-לוהים הם בני הדיינים, והם לקחו להם נשים באונס ובכפייה, כלה ביום חתונתה ואשת איש, ועשו זאת כי איש לא מחה בידם ולא עצר בעדם.
זהו חלק מפרשיות רבות בספר בראשית שחושפות את ניצול הכוח על ידי מחזיקיו מכיוונים שונים: פרעה ואבימלך כלפי שרה ורבקה; היחס של אנשי סדום לאורחים שבאו אליהם, ושל לוט כלפי בנותיו; ניצול מיני על ידי נשים, כמו אשת פוטיפר ועל פי קריאות מסוימות גם בנות לוט כלפי אביהם, ועוד ועוד. שילוב נורא של תשוקה ושליטה.
רמב״ן אף מבאר כי הסיבה המרכזית לכך שנאמר לנח שהעולם יושחת בגלל חטא זה, נובעת גם מהעובדה שאין צורך באיסור פורמלי כלשהו שילמד כי הדבר אסור. אף שהעולם עדיין לא נצטווה בציווי א-לוהי לנהוג לפי עקרונות מוסריים – מעשים אלה אינם זקוקים למקור כזה, והם אסורים מצד עצמם, אין צורך בהם לנביא מצווה.
דברים אלה כבר נכתבו בתקופת הגאונים: ״…כי כל המצוות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דליבא כבר הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא א-לוהים אדם על הארץ עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורים״ (רבי ניסים גאון, הקדמה למסכת ברכות). מודגש בדבריו כי כל באי עולם מחויבים בכללים מוסריים. אלו כללים נצחיים.
ואנחנו? את הנגע הזה חובה לבער. הביעור מתחיל מהקשבה לטוענות ולטוענים שהם נפגעו. הדברים אמורים כאשר אנו נפגשים אפילו בסיפור אישי, שבמבט ראשון נראה בלתי אפשרי. אנו למודי ניסיון שדברים שנראו מופרכים התגלו כנכונים, וכאמור – התורה עצמה מלמדת כי לעיתים דווקא ״בני הא-לוהים״ הם עושי העוול הגדולים ביותר.
די לנו אם נשנן את סיפור כוהני המשכן – בני עלי השופט – ואת דברי הנבואה על מעשיהם ״אשר ישכבון את הנשים הצובאות פתח אוהל מועד״, יהא הביאור של עוון זה אשר יהא. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בסיפורים על תופעה רווחת, שנשמעים מכיוונים שונים.
לאחרונה, אנו נחשפים לטיעונים על טקסים נוראיים. אסור לנו להמעיט בחומרת האפשרות. צריך להפוך כל אבן ולחפש בכל מקום. יש לפגיעות האלה מאפיינים מיוחדים, שמשפטים כמו ״מדוע נזכרת רק עכשיו״ או ״מה מפחיד להיחשף ולהתלונן״ אינם רלוונטיים. יש להקשיב לתלונות, ולא לדחות אותן בטענות שווא ובחוסר אמון ראשוני. זו חובה מוסרית מהיסודיות ביותר.
ֿהקשבה אינה אישור, והיא מחייבת זהירות יתרה. הוורט הידוע של ״צדק – בצדק תרדוף״ תקף כאן על אחת כמה וכמה, ומי שפועל נגד הפגיעות בכלים שאינם מוסריים ואינם אתיים, אף הוא מפעיל כוח ושליטה וסמכות.
האשמה וסיפור אינם ענישה ונידוי. לא זו בלבד, אלא שיש גם מצבי ביניים, שאין מספיק ראיות להרשעה, אך גם ההלכה מכירה ב״קול״ ובתלונות שאינן פוסקות כמקור מסוים. אולם, פרשתנו מלמדת אותנו גם את הצד השני של המטבע. העובדה שהחמס שנעשה בידי בעלי הכוח מהווה סיבה להשחתת העולם, מלמדת אותנו את מקומו של העוול הנורא ואת החובה להילחם בו.
