מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)בימים אלה הלך לעולמו יהודה ריינס, איש מושב מחולה וממייסדיו. אפשר שיש בכם הקוראים מי שאינם נמנים עם מכיריו או מוקיריו, אז אגלה לכם כי אם יש בארץ דמות שהיא היא התגלמותו של רעיון תורה ועבודה בארץ ישראל – זוהי דמותו של יהודה ריינס.
ריינס היה איש כובש, אהוב, בעל נוכחות כריזמטית ומנהיגות טבעית, דמות מרכזית ומשפיעה בכל קבוצה שהיה חלק ממנה, ובהיותו איש הציונות הדתית שכל כולו תורה ועבודה, לא יכולת שלא לצפות ממנו להיות אחד מאלה שמנהיגים את הציונות הדתית. ואולם, דווקא בשל תכונותיו אלה, בחר שלא לדבר על משנת תורה ועבודה אלא להגשים אותה בגופו ממש.
חודשים ספורים אחרי מלחמת ששת הימים, הוקמה בצפון בקעת הירדן על גבול עמק בית שאן היאחזות הנח"ל "סוכות". יהודה וחבריו לגרעין "שח"ל" המושבי של תנועת בני עקיבא, שהשתחררו באותם ימים מן הצבא, היו מיועדים להשלמת המושב השיתופי "ניר עציון", אך הם תרו אחרי אתגרים חדשים הנענים לצו השעה ההיסטורית ומצאו את מבוקשם בהיאחזות הזו. הם לא חשבו פעמיים, הצטרפו אליה כאזרחים, וכשנה לאחר מכן התאזרחה ההיאחזות רשמית והייתה למושב "מחולה", במסגרת איגוד המושבים של "הפועל המזרחי". מושב מחולה הוא היישוב הראשון שהוקם בבקעת הירדן, אולם יהודה היה גאה יותר בעובדה שלמעט חידוש ההתיישבות בכפר עציון, הייתה מחולה ליישוב הראשון שהוקם בשטחי ארץ ישראל לאחר מלחמת ששת הימים.
הראשוניות הזו המשיכה ללוות את יהודה בשנים הבאות. יהודה ונעמי ריינס היו הזוג הראשון שהתחתן במחולה, ותמר בתם הייתה התינוקת הראשונה שנולדה במחולה. אך יהודה לא הסתפק בתואר זה. באחד הראיונות שנתן, אמר בגאווה בלתי מוסתרת: "הבת שלנו הייתה הבת הראשונה בבקעת הירדן אחרי 2,000 שנות גלות".
התיישבותה של מחולה בבקעת הירדן התקבלה בברכה ובשמחה על ידי החברה הישראלית כולה. היא הייתה ונשארה בקונצנזוס מלא בהיותה חלק אינטגרלי של תוכנית אלון המיתולוגית, לפיה הירדן חייב להיות גבולה המזרחי של ישראל. לראשוניות הזו היה גם מחיר. אזור בקעת הירדן נודע אז כ"ארץ המרדפים", והלחימה שם הייתה לחם חוקם של המתיישבים. מטעמים ביטחוניים לא התקיימה חתונתם של יהודה ונעמי במחולה, אלא במרכז הארץ. השיבה מבית החולים עם לידתה של תמר לוותה בהפגזה כבדה, והבית הראשון שמצאה תמר במחולה היה המקלט.
heather-gill-unsplash
העובדה שיהודה בחר בדרך של הגשמת "תורה ועבודה" אינה צריכה להפתיע איש. יהודה גדל במושב כפר פינס, המושב הרביעי של הפועל המזרחי לאחר שדה יעקב, כפר אברהם וכפר פינס, בן להוריו אליהו וחנה ריינס, אשר הגיעו לכפר פינס בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת. ואולם, אליהו וחנה ריינס היו אנשי תורה ועבודה עוד שנים רבות לפני לידתו של יהודה. אביו הגיע מהולנד לסג'רה המיתולוגית שבגליל התחתון, הידועה כביתו הראשון של בן-גוריון בארץ, כבר בשנת 1939, אך שב להולנד להילחם בנאצים, ולאחר מלחמת העולם הראשונה נישא לחנה והם שבו לסג'רה. בשנת 1950 הצטרפו למושב הפועל המזרחי שדה אילן, היושב על אדמת סג'רה, ומכאן עברו לכפר פינס. לא ייפלא אפוא גם שאת חינוכו ספג יהודה ב"ישיבת בני עקיבא" בכפר הרואה, המושב החמישי של הפועל המזרחי, תחת הנהגתו של הרב נריה, אותו העריץ כל כך.
בשנת 1978 עברה מחולה טלטלה גדולה. יהודה וחברים נוספים לא הסתפקו עוד בהיות המושב מושב שיתופי וחתרו לעשותו מושב עובדים מן השורה. יהודה הוביל את המהלך הזה, שהיה כרוך בכאבים קשים, ובסופו של דבר הייתה מחולה למושב עובדים, ואילו החברים שבחרו בדרך השיתופיות אזרחו את היאחזות "שלח" הסמוכה, והיא הייתה למושב השיתופי "שדמות מחולה". בסופו של דבר, מעז יצא מתוק, וצפון הבקעה זכה לשני יישובים פורחים, מהגדולים בבקעת הירדן.
את כישוריו הביא יהודה לידי ביטוי בהקימו יחד עם שני שותפים את חברת "תבליני נהר הירדן", חברה שעסקה בגידול עשרות סוגים של תבלינים על פני 400 דונם, וביצוא התבלינים בהיקף של כ-500 טונות בשנה לאירופה ולאמריקה. עד מהרה יצא שמעם של תבליניהם כבעלי איכות מעולה, החברה הייתה לחברה מובילה בתחום יצוא התבלינים, זכתה בפרסים רבים, ואף לתואר "חקלאי מצטיין".
מחולה איבדה את אחד מטובי בניה, אך לא רק היא. לכתו של יהודה מאיתנו היא אבידה להתיישבות הדתית, לתנועת תורה ועבודה ולציונות הדתית כולה. הנהגת הציונות הדתית חסרה דמויות מן הסוג הזה, ועוד יותר בימים קשים אלה.
