דבורה ווגנר, ד"ר, סוציולוגית, עורכת ספרות, לקטורית ומגיהה, מחברת הספר "האברך יענקי וייסברג"במוצאי שמחת תורה התנפלתי על ערמות הכביסה בהתרגשות, שאת פשרה אני עדיין מנסה להבין. בשנים קודמות הכביסה הייתה מתנפלת עליי. לו נשאלתי, לעולם לא הייתי מנחשת שהררי הבגדים והמצעים יפעלו עליי ככה. אמנם חודשי החופש הגדול והחגים הם עבורי תקופת המתנה ל"דבר האמיתי".
אבל השנה היה משהו נוסף. יכול להיות שהמעבר של בננו הצעיר לישיבת הסדר – מעבר המציין את סיום פרק בתי הספר בחיינו – הוא חלק מהמשהו הנוסף הזה. הרי לאורך יותר מ-30 שנה, החיים שלי כאמא ברוכה נעו סביב מעגל שנת הלימודים. להעיר את כולם, להכין את הכל ליום שמחוץ לבית. שנים שב-6 בבוקר המטבח שלנו היה הופך למיני-מפעל להכנת סנדוויצ'ים, שורת מכלים עם אוכל מבושל, פירות וירקות עטופים, תלבושות בית ספר, תיקים, קלמרים, מחברות, ספרים, ילדה אחת שאיבדה את חוברת חשבון, ילד אחר שנזכר פתאום שהיום(!) יש לו מבחן בגיאוגרפיה, עוד ילד שיושב על המיטה עם גרב ביד ולא מתקדם לשלב הנעליים, לחץ והמולה. לדאוג שכולם יגיעו בזמן, כולל אנחנו, לתפוס אוטובוסים, לזכור שאחר הצהריים צריך לקחת מהגן גם את הילד/ה של השכנים. דברים כאלה.
zac-ong-unsplash
אבל האינטנסיביות המציפה הייתה רק פרק שהיום נראה כזכרו של חלום. השנה אני חווה את הכל דרך פריזמה חדשה. נדמה לי שחזרתם מן התופת של 20 מאחינו האהובים הציבה באור אחר לגמרי פעולות בנאליות ויומיומיות. אפילו עמידה בפקק יכולה לשמח – הנה הכל כשורה, הכל כרגיל, אפשר להתעצבן משטויות, שום דבר לא דרמטי יותר מאיחור קל למשרד או לפגישה. החיים בפרופורציות שפויות.
שנתיים של מלחמה לימדו אותי שאין שום דבר בנאלי בשגרה. המאורעות הגדולים, האפיים, ההיסטוריים שעברו עלינו הוציאו אותנו משיווי משקל, מהמסלול של החיים עצמם. שום דבר לא מובן מאליו, אפילו לא הבלאגן של בוקר במטבח של משפחה גדולה עם ילדים צווחים. כמה חיים יש בשגרה. החזרה היומיומית על אותן פעולות, הביטחון במוכר ובידוע, המקום של החיבור לילדים, היציבות של מה שנתפס כמשעמם, אפילו כניסתו לתוקף של שעון החורף.
נדמה לי שפתאום אני יכולה להבין מדוע ערמת הכבסים קסמה לי.
