הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)לפני שנים אחדות, עוד בהיותי תלמיד בישיבת הר עציון, טסתי לראשונה לארצות הברית. זו הייתה נסיעה מעצבת. הגעתי לשם תמים וגם כיום, איני מתבייש לומר שאני תמים. התמימות שלי איננה נאיביות, אלא ביטוי של אמונה עמוקה באדם: באפשרות שבני אדם חפצים בטוב. אני מעדיף להאמין ולהתאכזב, מאשר לחשוד ולחיות בחוסר אמון תמידי. תכונה זו, כך אני מאמין, ירשתי ממסורת יהדות אתיופיה, מסורת שבה האמון, הפשטות והכבוד ההדדי היו ערכים מקודשים.
נחתתי בניו יורק, וראיתי אנשים הולכים בחליפות ועניבות, ממהרים לעבודה אך מתנהגים בנימוס, בדרך ארץ, בכבוד. הופתעתי: לפי תמונות שהכרתי מהמקורות, מן התלמוד וממסורת ישראל, הגויים נתפסו לעיתים כחסרי מוסר, כמעט כלא אדם. אך במציאות ראיתי בני אדם מתורבתים, מנומסים מאוד.
כששבתי לארץ, פניתי אל מורי ורבי, הרב יעקב מדן, ושאלתי: כיצד ייתכן הפער הזה בין תיאורי הגויים במקורות לבין המציאות האנושית של ימינו? הרב מדן השיב: לפני כ־2,000 שנה אכן היה פער מוסרי ניכר. היהודים היו נושאי המוסר האלוקי בעולם של אלילות ואכזריות. אולם, כיום העולם השתנה והאנושות כולה הושפעה מערכי היהדות. המוסר, הצדק והשוויון שהעולם המערבי מתהדר בהם היום כולם פרי הרוח היהודית. ואז הוסיף: אינני יודע אם היהודים ירדו מבחינה מוסרית, או שהגויים עלו, או גם וגם, אבל כיום הפער הצטמצם.
jehyun-sung
השאלה הזו מלווה אותי גם ביחסים שבין מנהיגי הרוח לקהילה. באתיופיה, הקסים היו מוקד השראה. העם ראה בהם אנשים קדושים, מלאכי א-לוהים. הם חיו בקרב הציבור, חלק ממנו, אך גם מעליו בסמכות מוסרית עמוקה. בישראל, עם המעבר לתרבות מודרנית ושוויונית, נעלם משהו מן ההוד הזה. היחס לקסים השתנה: יש כבוד, אך פחות יראה. השאלה היא: מה נשתנה? האם הקסים ירדו ממעמדם, או שהציבור הפך חכם ועצמאי יותר? ואולי, כמו שאמר הרב מדן, כולנו פשוט התקרבנו זה לזה?
הדיון ביחסי כבוד, היררכיה ואמון מזכיר גם את סיפורה של הגר וישמעאל. יחסי הורים וילדים. כאשר גורשה הגר עם בנה למדבר, נאמר: “וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד". כיצד אם נוטשת את בנה למות? יש פה התנהגות אכזרית של האם.
מצד שני, מהפירוש ששלח לי ייאסו יאסו עולה תמונה הפוכה. רבנו עובדיה מברטנורא, בפירושו "עמר נקא" על רש"י: "למה הוסיפה הגר להתרחק טרם מותו? אלא מכיוון שישמעאל היה רובה קשת, אומן במלאכתו. והיא בהיכרותה עם בנה ישמעאל, ידעה כי כאשר יהיה נואש מחייו הוא ישגר אליה חיצים להמיתה יחד עימו. שכן מנהג בני ישמעאל, שברוב ייאושם מוכנים לאבד חיי אחרים עם חייהם. על כן, הוסיפה להתרחק משיעור כמטחווי קשת, מקום שאין החיצים מגיעים לשם".
כפי שהיחס בין אם לבנה יכול להיהפך ממקור חיים למתח של פחד ואי־אמון, כך גם היחס בין ההנהגה לעם. בעידן שלנו, נדמה כי משהו מהאמון הזה אבד. הציבור חושד במנהיגיו; ההנהגה מגיבה בהתנשאות או בפופוליזם.
אלא שביסוד האמירה הזו עומד חוסר אמון עמוק באדם ובמנהיגות. נדמה כי בעידן המודרני איבדנו את האמונה בתום הלב, את ההנחה שאדם חפץ בטוב. ההנהגות אינן משדרות ממלכתיות, הציבור מאבד כבוד, והדיבור הציבורי נעשה בוטה וזול.
במאמר שנכתב במסגרת תוכנית של בית המדרש ללימוד מורשת יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו, טוען אבי ילאו: "הקהילה האתיופית יכולה ללמד אותנו על ממלכתיות אמיתית, כזו שאינה ביטוי לשלטון אלא לאחריות. בעיניי, יהדות אתיופיה ממלכתיות היא דרך ארץ, ענווה, הקרבה למען הכלל, ותפילה לשלום המלכות. גם כשהיא פוגעת בך, הקהילה ראתה במדינה מסגרת כלל־ישראלית משותפת, לא רכוש של מגזר או קבוצה. אך בישראל, גישה זו הפכה לחולשה. בעיני חלקים בציבור, הממלכתיות נחשבת תמימות. כך, בעוד האתיופים ממשיכים לראות במדינה ממלכה של כולנו, אחרים רואים בה נכס פרטי, רכוש פוליטי".
לסיכום, אין ספק שהעולם משתנה, ההנהגות מתחלפות, אך הצורך הבסיסי באמון, בכבוד ובהנהגה מוסרית – נותר כשהיה. הקהילה האתיופית, בדרכה הצנועה, טוענת בפשטות: אמונה באדם איננה נאיביות, היא יסוד מוסרי. ממלכתיות איננה שלטון, היא אחריות. כבוד איננו דרישה מן העם הוא תוצאה של יושר, של דוגמה אישית ושל אהבה אמיתית לזולת. אם נצליח ללמוד מהם ולשוב לראות באדם כל אדם צלם א-לוהים, אולי נזכה גם אנחנו להשיב לעצמנו משהו מן הממלכתיות שאבדה.
